דבר העורך

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

קול ההתחלות

סיפורי ראשונים

 

 

קול ההתחלות

 

האם זו טעות  דפוס? והתכוונו  בעצם לכל ההתחלות?

 

אין כאן טעות, אנחנו רוצים שקולם של האנשים שהיו כאן ראשונים, - יישמע. אותם ראשונים, שחזו, הגו הובילו מהלכים שונים שהביאו להקמת משגב ויישוביה יספרו סיפורם וישמיעו קולם. 

ובאותה מידה  אנחנו רוצים לתת מקום לכל ההתחלות שהיו כאן

 מדובר בתכנית תעוד סיפורים אישיים מטעם  היחידה למתנדבים בעמותת מרחבים. העמותה פותחת דלתותיה לאוכלוסיה המבוגרת במשגב ומציעה שפע פעילות של העשרה וגם מסגרות שונות להתנדבות.

נפרסם בשני מישורים.

האחד - טור קבוע בעיתון א- לה גוש

השני רחב יותר - מדור באתר משגב, במדור שבילים ברשת,

לפני שהדברים נכנסים לספרי ההיסטוריה הם מצויים בשטח כזיכרונות של אנשים וכסיפורים על אירועים  . משגב נמצאת היום במצב הזה, שההתיישבות כאן עדיין לא הפכה להיסטוריה של מדינת ישראל, לא לומדים את זה  כחומר לבחינת בגרות ועדיין, יש כאן קבוצות אנשים שלפני יותר משלושים שנה, מעשיהם ההתיישבותיים הם אבן היסוד של המקומות השונים בגוש.

זה פרק זמן טוב להתחיל לאסוף את הסיפורים. קרוב לודאי יש רבים, כמספר האנשים מספר הסיפורים. ומכיוון שזו היסטוריה במבט אישי, ייתכן שאנשים ימצאו אי דיוקים, ואולי אם הם היו מספרים את הסיפור היו עושים זאת עם הדגשים אחרים. אבל הטור בעיתון והסיפור הרחב יותר באתר משגב, מספרים את סיפורו של אותו אדם דרך עיניו. זה לא המסר הרשמי של היישוב אותו הקים, בודאי לא מסר היסטורי של המועצה. זכרונותיו של האיש ובאמצעותם חווית הימים הראשונים שלו, הם עמוד השדרה לסיפור.

עם חלוף השנים נוצר מצב שיש כבר הרבה ילדים והרבה מתיישבים חדשים שרואים את הישובים הפורחים כדבר נתון ומובן מאליו ולא יודעים שפעם לפני שהיתה המועצה האזורית משגב היה כאן לגמרי אחרת. לא היו כבישים עם שני מסלולים, לא היו רמזורים. לצורך התכנסויות  לא היה לנו אולם הפיס והאמפיתיאטרון ופארק אוסטרליה, בהתחלה אפילו בית ספר לא היה,

ובכל זאת היה כאן משהו... היו הרים ירוקים וריקים וישובים בהקמה... חלק מהיישובים התחילו במחנות זמניים. יעד ישבו במחנה קרוונים וכשהם פינו אותו עצמון נכנסו להתגורר שם. ובאותו זמן ממש באתר שבו נבנתהשל עצמון גרו בקרוונים אנשי קורנית ושכניה וגם שורשים.

ולעומת זה אנשי מנוף התרכזו, כהכנה לעלייה על הקרקע, בכרמיאל.  ויובלים עלו ישר לבתי הקבע שלהם... וכל זה בכלל לפני שהמועצה קמה. אבל  מי שהיו פה הראשונים לאורך שנים וחיו בבדידות מזהירה, ללא כל הישובים שעולים כפורחים במועצה האזורית שלנו , הם יודפת ושגב וכמובן לא נשכח את הבדואים. ההיסטוריה שלהם באזור ארוכה ומרתקת.

זאת אומרת, המועצה חוגגת שלושים אבל הישובים חוגגים ימי הולדת אחרים וחלקם 'יותר גדולים' מהמועצה אימם הורתם...יש רצון לתת במה לסיפורים האלו מתוך המחשבה שמי שלא זוכר את עברו, עתידו לוט בערפל.  התקווה של הקבוצה שעוסקת בתעוד היא, שזו תהיה רק ההתחלה ובהמשך יצטרפו גופים נוספים למאמץ הזה והקהילה תדע להרחיב ולעסוק בעברה בכל מיני פרויקטים חברתיים כמו עבודות שורשים, הנצחה, והרחבה לסיפורי חיים .

כאשר מסתכלים ברטרוספקטיבה על מה שנבנה כאן, יש למשגב במה להתגאות. במועצה שלנו יש מיגוון גדול של קהילות שמקיימות אורח חיים שיש בו דמיון ושוני. כל הקהילות מקיימות חיי קהילה פעילים, שיש בהם הווי ישראלי ותמיכה הדדית, אבל לכל קהילה יש אפיונים ייחודיים לה. לעתים השוני מזערי ולעתים מדובר ממש באורחות חיים שונות ועדיין כל הקהילות חיות ביחד בשלווה ומקדמות ביחד נושאים כלליים חשובים להן. אכן -  פסיפס של קהילות.

 לסיום נספר מי זה ה'אנחנו' : ביוזמתה של מיכל חונן, מנהלת עמותת מרחבים, התכנסנו קבוצת מתנדבים לעסוק במלאכת איסוף הסיפורים.

בקבוצה נמצאים: מרים ואורי  סלע, רעיה רובינשטיין, אסתר דגון, אסתי נעלי, רותי שרון, דפנה קהילה, יעל פנואל, ציפי רן דבורה מאיר, גלית ויצמן ותרצה שביט.

אנחנו מקיימים מפגשים קבועים בהם מועבר תוכן שקשור לכתיבה, לראיון, לעריכה וכד' שמהווה בסיס תיאורטי וגם בסיס חברתי לתמיכה בסוגיות שעולות מהמפגש עם המרואיינים בשטח. לצד המפגשים כל אחד בוחר אדם מהקהילה כדי לראיין אותו.

לאחר הראיון מתקיימת עבודה של עריכת הטקסט ועריכת טור לעיתון.

בכל גליון באופן קבוע יופיע הטור שלנו קול ההתחלות. מי שירצה לקרוא בהרחבה גדולה יותר את הסיפור שמופיע בעיתון יוכל למצוא זאת באתר משגב.

מי שמעוניין להצטרף לקבוצתנו, יתקבל בברכה!

מי שמעוניין לספר את סיפורו מתבקש לפנות למיכן חונן michal1c@netvision.net.il>  או לתרצה שביט

tshavit1@gmail.com

 

 

 

 

 

 

19/12/2012 22:34:04
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

 

קול ההתחלות

 

האם זו טעות  דפוס? והתכוונו  בעצם לכל ההתחלות?

 

אין כאן טעות, אנחנו רוצים שקולם של האנשים שהיו כאן ראשונים, - יישמע. אותם ראשונים, שחזו, הגו הובילו מהלכים שונים שהביאו להקמת משגב ויישוביה יספרו סיפורם וישמיעו קולם. 

ובאותה מידה  אנחנו רוצים לתת מקום לכל ההתחלות שהיו כאן

 מדובר בתכנית תעוד סיפורים אישיים מטעם  היחידה למתנדבים בעמותת מרחבים. העמותה פותחת דלתותיה לאוכלוסיה המבוגרת במשגב ומציעה שפע פעילות של העשרה וגם מסגרות שונות להתנדבות.

נפרסם בשני מישורים.

האחד - טור קבוע בעיתון א- לה גוש

השני רחב יותר - מדור באתר משגב, במדור שבילים ברשת,

לפני שהדברים נכנסים לספרי ההיסטוריה הם מצויים בשטח כזיכרונות של אנשים וכסיפורים על אירועים  . משגב נמצאת היום במצב הזה, שההתיישבות כאן עדיין לא הפכה להיסטוריה של מדינת ישראל, לא לומדים את זה  כחומר לבחינת בגרות ועדיין, יש כאן קבוצות אנשים שלפני יותר משלושים שנה, מעשיהם ההתיישבותיים הם אבן היסוד של המקומות השונים בגוש.

זה פרק זמן טוב להתחיל לאסוף את הסיפורים. קרוב לודאי יש רבים, כמספר האנשים מספר הסיפורים. ומכיוון שזו היסטוריה במבט אישי, ייתכן שאנשים ימצאו אי דיוקים, ואולי אם הם היו מספרים את הסיפור היו עושים זאת עם הדגשים אחרים. אבל הטור בעיתון והסיפור הרחב יותר באתר משגב, מספרים את סיפורו של אותו אדם דרך עיניו. זה לא המסר הרשמי של היישוב אותו הקים, בודאי לא מסר היסטורי של המועצה. זכרונותיו של האיש ובאמצעותם חווית הימים הראשונים שלו, הם עמוד השדרה לסיפור.

עם חלוף השנים נוצר מצב שיש כבר הרבה ילדים והרבה מתיישבים חדשים שרואים את הישובים הפורחים כדבר נתון ומובן מאליו ולא יודעים שפעם לפני שהיתה המועצה האזורית משגב היה כאן לגמרי אחרת. לא היו כבישים עם שני מסלולים, לא היו רמזורים. לצורך התכנסויות  לא היה לנו אולם הפיס והאמפיתיאטרון ופארק אוסטרליה, בהתחלה אפילו בית ספר לא היה,

ובכל זאת היה כאן משהו... היו הרים ירוקים וריקים וישובים בהקמה... חלק מהיישובים התחילו במחנות זמניים. יעד ישבו במחנה קרוונים וכשהם פינו אותו עצמון נכנסו להתגורר שם. ובאותו זמן ממש באתר שבו נבנתהשל עצמון גרו בקרוונים אנשי קורנית ושכניה וגם שורשים.

ולעומת זה אנשי מנוף התרכזו, כהכנה לעלייה על הקרקע, בכרמיאל.  ויובלים עלו ישר לבתי הקבע שלהם... וכל זה בכלל לפני שהמועצה קמה. אבל  מי שהיו פה הראשונים לאורך שנים וחיו בבדידות מזהירה, ללא כל הישובים שעולים כפורחים במועצה האזורית שלנו , הם יודפת ושגב וכמובן לא נשכח את הבדואים. ההיסטוריה שלהם באזור ארוכה ומרתקת.

זאת אומרת, המועצה חוגגת שלושים אבל הישובים חוגגים ימי הולדת אחרים וחלקם 'יותר גדולים' מהמועצה אימם הורתם...יש רצון לתת במה לסיפורים האלו מתוך המחשבה שמי שלא זוכר את עברו, עתידו לוט בערפל.  התקווה של הקבוצה שעוסקת בתעוד היא, שזו תהיה רק ההתחלה ובהמשך יצטרפו גופים נוספים למאמץ הזה והקהילה תדע להרחיב ולעסוק בעברה בכל מיני פרויקטים חברתיים כמו עבודות שורשים, הנצחה, והרחבה לסיפורי חיים .

כאשר מסתכלים ברטרוספקטיבה על מה שנבנה כאן, יש למשגב במה להתגאות. במועצה שלנו יש מיגוון גדול של קהילות שמקיימות אורח חיים שיש בו דמיון ושוני. כל הקהילות מקיימות חיי קהילה פעילים, שיש בהם הווי ישראלי ותמיכה הדדית, אבל לכל קהילה יש אפיונים ייחודיים לה. לעתים השוני מזערי ולעתים מדובר ממש באורחות חיים שונות ועדיין כל הקהילות חיות ביחד בשלווה ומקדמות ביחד נושאים כלליים חשובים להן. אכן -  פסיפס של קהילות.

 לסיום נספר מי זה ה'אנחנו' : ביוזמתה של מיכל חונן, מנהלת עמותת מרחבים, התכנסנו קבוצת מתנדבים לעסוק במלאכת איסוף הסיפורים.

בקבוצה נמצאים: מרים ואורי  סלע, רעיה רובינשטיין, אסתר דגון, אסתי נעלי, רותי שרון, דפנה קהילה, יעל פנואל, ציפי רן דבורה מאיר, גלית ויצמן ותרצה שביט.

אנחנו מקיימים מפגשים קבועים בהם מועבר תוכן שקשור לכתיבה, לראיון, לעריכה וכד' שמהווה בסיס תיאורטי וגם בסיס חברתי לתמיכה בסוגיות שעולות מהמפגש עם המרואיינים בשטח. לצד המפגשים כל אחד בוחר אדם מהקהילה כדי לראיין אותו.

לאחר הראיון מתקיימת עבודה של עריכת הטקסט ועריכת טור לעיתון.

בכל גליון באופן קבוע יופיע הטור שלנו קול ההתחלות. מי שירצה לקרוא בהרחבה גדולה יותר את הסיפור שמופיע בעיתון יוכל למצוא זאת באתר משגב.

מי שמעוניין להצטרף לקבוצתנו, יתקבל בברכה!

מי שמעוניין לספר את סיפורו מתבקש לפנות למיכן חונן michal1c@netvision.net.il>  או לתרצה שביט

tshavit1@gmail.com

 

 

 

 

 

 

19/12/2012 22:34:11
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

 

קול ההתחלות

 

האם זו טעות  דפוס? והתכוונו  בעצם לכל ההתחלות?

 

אין כאן טעות, אנחנו רוצים שקולם של האנשים שהיו כאן ראשונים, - יישמע. אותם ראשונים, שחזו, הגו הובילו מהלכים שונים שהביאו להקמת משגב ויישוביה יספרו סיפורם וישמיעו קולם. 

ובאותה מידה  אנחנו רוצים לתת מקום לכל ההתחלות שהיו כאן

 מדובר בתכנית תעוד סיפורים אישיים מטעם  היחידה למתנדבים בעמותת מרחבים. העמותה פותחת דלתותיה לאוכלוסיה המבוגרת במשגב ומציעה שפע פעילות של העשרה וגם מסגרות שונות להתנדבות.

נפרסם בשני מישורים.

האחד - טור קבוע בעיתון א- לה גוש

השני רחב יותר - מדור באתר משגב, במדור שבילים ברשת,

לפני שהדברים נכנסים לספרי ההיסטוריה הם מצויים בשטח כזיכרונות של אנשים וכסיפורים על אירועים  . משגב נמצאת היום במצב הזה, שההתיישבות כאן עדיין לא הפכה להיסטוריה של מדינת ישראל, לא לומדים את זה  כחומר לבחינת בגרות ועדיין, יש כאן קבוצות אנשים שלפני יותר משלושים שנה, מעשיהם ההתיישבותיים הם אבן היסוד של המקומות השונים בגוש.

זה פרק זמן טוב להתחיל לאסוף את הסיפורים. קרוב לודאי יש רבים, כמספר האנשים מספר הסיפורים. ומכיוון שזו היסטוריה במבט אישי, ייתכן שאנשים ימצאו אי דיוקים, ואולי אם הם היו מספרים את הסיפור היו עושים זאת עם הדגשים אחרים. אבל הטור בעיתון והסיפור הרחב יותר באתר משגב, מספרים את סיפורו של אותו אדם דרך עיניו. זה לא המסר הרשמי של היישוב אותו הקים, בודאי לא מסר היסטורי של המועצה. זכרונותיו של האיש ובאמצעותם חווית הימים הראשונים שלו, הם עמוד השדרה לסיפור.

עם חלוף השנים נוצר מצב שיש כבר הרבה ילדים והרבה מתיישבים חדשים שרואים את הישובים הפורחים כדבר נתון ומובן מאליו ולא יודעים שפעם לפני שהיתה המועצה האזורית משגב היה כאן לגמרי אחרת. לא היו כבישים עם שני מסלולים, לא היו רמזורים. לצורך התכנסויות  לא היה לנו אולם הפיס והאמפיתיאטרון ופארק אוסטרליה, בהתחלה אפילו בית ספר לא היה,

ובכל זאת היה כאן משהו... היו הרים ירוקים וריקים וישובים בהקמה... חלק מהיישובים התחילו במחנות זמניים. יעד ישבו במחנה קרוונים וכשהם פינו אותו עצמון נכנסו להתגורר שם. ובאותו זמן ממש באתר שבו נבנתהשל עצמון גרו בקרוונים אנשי קורנית ושכניה וגם שורשים.

ולעומת זה אנשי מנוף התרכזו, כהכנה לעלייה על הקרקע, בכרמיאל.  ויובלים עלו ישר לבתי הקבע שלהם... וכל זה בכלל לפני שהמועצה קמה. אבל  מי שהיו פה הראשונים לאורך שנים וחיו בבדידות מזהירה, ללא כל הישובים שעולים כפורחים במועצה האזורית שלנו , הם יודפת ושגב וכמובן לא נשכח את הבדואים. ההיסטוריה שלהם באזור ארוכה ומרתקת.

זאת אומרת, המועצה חוגגת שלושים אבל הישובים חוגגים ימי הולדת אחרים וחלקם 'יותר גדולים' מהמועצה אימם הורתם...יש רצון לתת במה לסיפורים האלו מתוך המחשבה שמי שלא זוכר את עברו, עתידו לוט בערפל.  התקווה של הקבוצה שעוסקת בתעוד היא, שזו תהיה רק ההתחלה ובהמשך יצטרפו גופים נוספים למאמץ הזה והקהילה תדע להרחיב ולעסוק בעברה בכל מיני פרויקטים חברתיים כמו עבודות שורשים, הנצחה, והרחבה לסיפורי חיים .

כאשר מסתכלים ברטרוספקטיבה על מה שנבנה כאן, יש למשגב במה להתגאות. במועצה שלנו יש מיגוון גדול של קהילות שמקיימות אורח חיים שיש בו דמיון ושוני. כל הקהילות מקיימות חיי קהילה פעילים, שיש בהם הווי ישראלי ותמיכה הדדית, אבל לכל קהילה יש אפיונים ייחודיים לה. לעתים השוני מזערי ולעתים מדובר ממש באורחות חיים שונות ועדיין כל הקהילות חיות ביחד בשלווה ומקדמות ביחד נושאים כלליים חשובים להן. אכן -  פסיפס של קהילות.

 לסיום נספר מי זה ה'אנחנו' : ביוזמתה של מיכל חונן, מנהלת עמותת מרחבים, התכנסנו קבוצת מתנדבים לעסוק במלאכת איסוף הסיפורים.

בקבוצה נמצאים: מרים ואורי  סלע, רעיה רובינשטיין, אסתר דגון, אסתי נעלי, רותי שרון, דפנה קהילה, יעל פנואל, ציפי רן דבורה מאיר, גלית ויצמן ותרצה שביט.

אנחנו מקיימים מפגשים קבועים בהם מועבר תוכן שקשור לכתיבה, לראיון, לעריכה וכד' שמהווה בסיס תיאורטי וגם בסיס חברתי לתמיכה בסוגיות שעולות מהמפגש עם המרואיינים בשטח. לצד המפגשים כל אחד בוחר אדם מהקהילה כדי לראיין אותו.

לאחר הראיון מתקיימת עבודה של עריכת הטקסט ועריכת טור לעיתון.

בכל גליון באופן קבוע יופיע הטור שלנו קול ההתחלות. מי שירצה לקרוא בהרחבה גדולה יותר את הסיפור שמופיע בעיתון יוכל למצוא זאת באתר משגב.

מי שמעוניין להצטרף לקבוצתנו, יתקבל בברכה!

מי שמעוניין לספר את סיפורו מתבקש לפנות למיכן חונן michal1c@netvision.net.il>  או לתרצה שביט

tshavit1@gmail.com

 

 

 

 

 

 

19/12/2012 22:34:12
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

שולי ומשה ליבל

 

                                                                

 

 

 

 

הדרך ליובלים היתה  אז שביל עפר  שחצה את המחצבה, דרך חתחתים... כל משפחה שהגיעה לישוב, אחרי טלטולי הדרך, האבק הרב ופריקת הציוד על המדרכה בכניסה, זכתה לקבלת פנים מרגשת ומחממת לב בדמות שלט "ברוכים הבאים". השלט שלנו שמור אצלי באלבום עד היום.  (ר.ש).

 

 

 

 

 

 

 

ברבות הימים גילינו שהמחווה הכל - כך מרגשת , הייתה יוזמה של שולי. או כפי שהיא מעידה:

 

 " מכיוון שהייתי בועדת קליטה בקצרין, שם היית מכינה עוגה לכל מתיישב חדש שהגיע, תולה על הדלת שלט נחמד לקבלת פנים ראשונית, משהו כמו "ברוכים הבאים" כזה, עם פרח - חשבתי שיהיה גם נחמד לקבל את פני הבאים ליובלים, ואם תרמתי לחיוך ראשון אחרי דרך החתחתים של המחצבה, כבר היה שווה"

 

אז מי היא משפחת ליבל?

 

משה הוא "זְקָן יובלים"

שולי נשואה למשה,   ולהם שלושה ילדים: סמדר , זוהר וצפריר וכן  תשעה  נכדים. לימים, סמדר וזוהר חזרו להתגורר במשגב: סמדר ביעד, וזוהר במצפה אבי"ב. מכאן -  כפי שמציינת שולי -  "החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו".

שולי ומשה הם משכבת הגיל הבוגרת; הגיעו ליובלים כאשר למשה מלאו 53, ולשולי -  47 שנים.

 

משה ושולי היו מראשוני קצרין (אליה הגיעו מקרית - חיים).  זאת לאחר שקצו בהמתנה שליוותה את ההיריון המתמשך, בן 8 השנים, של הגרעין ליובלים, עד עלייתו לקרקע באוגוסט 1982  .

 

כיצד שמעתם על הגרעין שעלה ליובלים?

 

משה שמע אודות הגרעין, במחלקת "בינוי צפון של משרד הביטחון" .  "לאחר שנרשמנו השתתפנו בכל האסיפות, טיולים , מפגשים וחגיגות. אך כיוון שעלייה לקרקע לא נראתה באופק, החליטו משה ושולי "לעשות בכל אופן , משהו חדש עם המשפחה שלהם. ליצור משהו מרענן וציוני, אם אפשר כך להתבטא". (אך נשארו חברי גרעין)

"בשנת 1978 , עלינו לקצרין, היינו מראשוני קצרין וכל מי שטעם פעם ראשוניות, יודע בדיוק מה חווינו. אוירה של ביחד, של עזרה ההדדית ושל התחלות חדשות" .

 

משה המשיך בעבודתו במשרד הביטחון, ואילו שולי (שבמקצועה הייתה שרטטת בניין, אך גם עבדה בהחלפות בגנים בקרית-חיים, שם רכשה ניסיון)  השתלבה בקצרין בעבודה חינוכית בגנים. בהמשך הוקצתה לה דירה של כ- 4 חדרים ומסביבה חצרות, ושם פתחה גן פרטי, לפי בקשת ההורים.

אחת האמהות של ילדי הגן, עניינה את שולי בהרצאות של  המרצה גוטסדינר מאוניברסיטת בר-אילן , שהרצה בשלוחה בצמח בקורס  שעסק בסוציולוגיה ויחסים בין אישיים. בסוף שנה"ל נדרשה שולי להיבחן. על אף שהייתה שומעת חופשית , עמדה במשימה בהצלחה יתרה.

בזכות הלימודים בשלוחה והניסיון בעבודה עם ילדים, התקבלה שולי לשנה השנייה ב"מכללת אוהלו" ,  ללימודים בחוג לחינוך לגיל הרך (=גנים +כיתות א - ג ) .

 

לאחר 4 שנים בקצרין , כאשר שולי בשנה השלישית ללימודיה, הגיעה הבשורה: " ליובלים יש אישור לעלייה לקרקע!" וצריך היה להחליט אם להצטרף ל- 80 המשפחות הראשונות , שעלו ליובלים.

"משום בחינה לא היה נוח לעזוב את קצרין בשלב זה",  אבל שולי ומשה היו נחושים להיות בין 80 המשפחות הראשונות: "טוב להיות ראשונים!"

 

הילדים שנקלטו במוסדות חינוך  בכפר בלום ובקצרין, שוב עברו טלטלה ומי שהערימה קשיים הייתה זהר בת ה- 17. רק לאחר שהוריה קנו לה מבנה מודולארי  (שכלל חדר+שירותים ומחסן פצפון) שהוצב בחצר הבית והובטח לה שתוכל להזמין את כל חבריה, הסכימה לעבור ליובלים . את לימודיה היה עליה להשלים בתל-חי, כך שכל ימות השבוע גרה בקצרין אצל בת כיתתה ובסופי השבוע הגיעה הביתה.

סמדר שרתה  כבר בצבא, וצפריר נכנס לכיתה ו', כיתת המחזור ראשון של בית ספר משגב.

הכיתה מנתה 16 תלמידים, ובחג השבועות הראשון ביובלים, הצליחו להעלות את כל שכבת הגיל שלו,  על עגלת טרקטור אחת.

 מסורת היא ביובלים שחג השבועות, משולב בחגיגת שכבת בר-המצווה.  בני המצווה והוריהם אחראים על התוכן והארגון. כל התינוקות שנולדו באותה שנה , עולים לקבל פרח מבני -המצווה. ברבות השנים, מצטרפים גם סבים וסבתות עם נכדיהם וזה כל פעם מרגש מחדש.

 

 

מה זכור מהימים הראשונים?

 

"כאשר הגענו ופרקנו את החפצים מהמשאית, פתחנו את השולחן בכניסה לבית וישבנו מסביבו. והנה לידנו, במרחק פסיעה אני מביטה ורואה זוג עלעלים של שיטה. רק הגענו, והנה באו לברך אותנו. התחלנו להשקות את העלעלים ומהם צמח העץ הראשון שנולד ביובלים -  השיטה הגדולה שצמחה בצד, השביל כרעה-ונפלה על השביל  ביום חורף סוער, לפני מספר שנים"

 

7 משאיות אדמה ועוגות פרג

 

יובלים הוקמה על אדמת טרשים. לאחר העלייה לקרקע, לכל משפחה הביאו 7 משאיות אדמה,ואחר כך הוקצו שעות טרקטור לפיזורה. וראה זה פלא, יום אחד צמח לו ליד הברז פרג, והיו לו לפחות 30 פרחים.  הכוונה של שולי הייתה להכין מההלקטים עוגות פרג לשכנים; אך אחיה שבא לביקור, הזהיר מפני הסתבכות עם המשטרה. משה עקר מיד את הפרג, וכך נגוזה תכנית האפייה.

 

 

עלייה לקרקע והמשך לימודים

 

"אני הייתי נוסעת כל בוקר, ללמוד ב"אהלו" על שפת הכנרת. להגיע הביתה חזרה, הייתי מגיעה בשעות הערב. בתחילה משה החזיר אותי, וזה היה בשילוב עם מועדוני הזמר של שרה'לה שרון.

לא הייתה תחבורה ציבורית וחיכיתי לניסים. לא היה לנו קל בכלל להגיע להתיישב במקום. היה צריך חזון ורצון! בהמשך גיליתי קו אוטובוס שנסע מצומת גולני דרך עראבה, סכנין ... ירדתי בצומת, והלכתי ברגל. לשאלתי אם לא פחדה, משיבה שולי: "רגע מה הבעיה? ... פחד? אני לא מכירה מילה כזאת"

 

בנחישות וההתמדה, סיימה שולי את לימודיה בהצטיינות . בהוקרה להישגיה ,זכתה ב"פרס הנשיא" (הנשיא הרצוג), ואף הייתה לה הזכות לברך בשם המצטיינים.

 

פינת הישיבה

 

"עוד לא היו לנו תכניות בניה, וחשבנו על פינת ישיבה מאבן מקומית, בחצר. מצאנו את באשיר, שבנה טרסות בין הבתים, וגם את פינת הישיבה שלנו, עם ספסלי האבן, בנוסח בית הכנסת בפקיעין... כאשר הייתי גננת מחליפה ביובלים, הפינה הזאת שימשה אותנו להצגות: היינו יושבים על הדשא והילדים היו מופיעים ממול. "

 

 

יועצת גינון

 

רוב העירונים שהגיעו ליובלים, לא ידעו להבחין בין עשב שוטה לגידול של ממש, ובודאי לא ידעו כיצד לטפל בורדים. אפשר היה לראות את שולי מסתובבת בגינות החברים עם מזמרה, ומלמדת אותם כיצד לגזום את הורדים. ( שולי אני עד היום יודעת לחפש עין חיצונית מתחת לחמישה עלים ושם לגזום. ר.ש.).

" כיוון שהיה לי קצת בסיס חקלאי - בהיותי בגרעין של התנועה עבדתי במשתלת הורדים של מוטקה נבו, בגדות -  וקצת רצון טוב, הייתי עוברת בגינות וקצת גוזמת גפנים למען ילמדו, וקצת ורדים למען ישכילו" ... פעם הבאתי את רג'ע , מבוגרי בתי הספר החקלאים בעראבה, בעל משתלה ליד תחנת הדלק ... הזמנתי אותו לתת הרצאה על חקלאות, דברים בסיסיים ראשוניים. התאספנו על מדרגות הצרכנייה של יובלים".

 

 

 

מועדון החברים

 

במשך 7 שנים שולי הייתה אחראית על המועדון, וחשוב היה לה שתושבי הישוב יהיו אחראים עליו, אם בתורנויות ואם בניקיונות, על מנת ליצור תחושת שותפות ואחריות.

 שולי ראתה את המועדון ככרטיס הביקור של יובלים. כדי לקבל רעיונות לעיצובו,  משה והיא נסעו למועדונים של עשרות מושבים וקיבוצים. הביקור בקיבוץ שער הגולן  הוליד את הרעיון שכל משפחה תקבל ריבוע בד ותעצב אותו כלבבה. אחר כך צורפו הריבועים  לשטיח קיר המקשט את המועדון. על הביצוע ניצחה  אפרת קורץ.  " הריבועים הקטנים של כל משפחה, מצטרפים יחד ליחידה אחת" היום יש כבר ארבעה שטיחים והם נותנים למועדון אופי משפחתי.

 

 

 

 

משה התנדב לסייע בכל מה שקשור לתכנון האינסטלציה במועדון .

שולי דאגה תמיד להביא את הפרחים למועדון, ולערוך סידור בסלסילות קש גדולות. עד היום, שולי ממשיכה בכך במועדון "מרחבים". 

 

שולי הייתה זו שפתחה וסגרה את המועדון בכל אירוע שהתרחש בו, כולל תערוכות ובזארים למיניהם שנערכו בו. היא פיקחה על האנשים הזרים שפקדו את המועדון, לצורך הגדלת ההכנסות של יובלים.

 

כמו כן , נרכש פסנתר, בהמלצת יעל נוב  נסעו לקריית -ביאליק ורכשו פסנתר  משובח,  והוא נחנך ב"ימי טבע ומוסיקה"  שהמועדון שימש להם אכסניה.  שולי רכשה שטיחים בדלית אל -כרמל, השטיחים  שימשו הן לכיסוי הפסנתר והן לתלייה על הקירות החשופים של המועדון.

 

שולי תמיד ארגנה את סידורי הפרחים במועדון לכל האירועים  וגם הפרטיים כמו: בריתות וחגיגות בר/בת מצווה. נהגה לנסוע עם המשפחה לכפר ביאליק לרכוש עימה את הפרחים ולקשט את המועדון בסידורי פרחים מרהיבים לכבוד האירוע המשפחתי.

 

 

כך כתבה שולי לספר שהופק במלאת ליובלים מחצית היובל:

 

"החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו. הילדים שלנו גדלו והתבגרו כאן. בנו את המשפחות שלהם והיום הנכדים הם חלק בלתי נפרד מהגוש מכיוון שסמדר ומשפחתה גרים ביעד וזהר ומשפחתה גרים במצפה אבי"ב .

 

... כל נכד שנולד עמד על הבמה בחג השבועות וכל אחד שרק למד לחתום את שמו קונה וחותם במכולית.

 

על הג'ל שאני מייצרת ומפיצה ,השם יובלים מתנוסס בגאווה רבה. כך אנשים לומדים על המקום ואני אוהבת לספר על המקום היפה שלנו, שאפילו בימי החום עוברת כאן רוח טובה, מלטפת. האוויר הנקי והשקט מסביב לא דומה לשום מקום אחר"

 

 

ראיינה וכתבה רותי שרון  2.1.2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 שולי ומשה ליבל

 

                                                                

 

 

 

 

הדרך ליובלים היתה  אז שביל עפר  שחצה את המחצבה, דרך חתחתים... כל משפחה שהגיעה לישוב, אחרי טלטולי הדרך, האבק הרב ופריקת הציוד על המדרכה בכניסה, זכתה לקבלת פנים מרגשת ומחממת לב בדמות שלט "ברוכים הבאים". השלט שלנו שמור אצלי באלבום עד היום.  (ר.ש).

 

 

 

 

 

 

 

ברבות הימים גילינו שהמחווה הכל - כך מרגשת , הייתה יוזמה של שולי. או כפי שהיא מעידה:

 

 " מכיוון שהייתי בועדת קליטה בקצרין, שם היית מכינה עוגה לכל מתיישב חדש שהגיע, תולה על הדלת שלט נחמד לקבלת פנים ראשונית, משהו כמו "ברוכים הבאים" כזה, עם פרח - חשבתי שיהיה גם נחמד לקבל את פני הבאים ליובלים, ואם תרמתי לחיוך ראשון אחרי דרך החתחתים של המחצבה, כבר היה שווה"

 

אז מי היא משפחת ליבל?

 

משה הוא "זְקָן יובלים"

שולי נשואה למשה,   ולהם שלושה ילדים: סמדר , זוהר וצפריר וכן  תשעה  נכדים. לימים, סמדר וזוהר חזרו להתגורר במשגב: סמדר ביעד, וזוהר במצפה אבי"ב. מכאן -  כפי שמציינת שולי -  "החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו".

שולי ומשה הם משכבת הגיל הבוגרת; הגיעו ליובלים כאשר למשה מלאו 53, ולשולי -  47 שנים.

 

משה ושולי היו מראשוני קצרין (אליה הגיעו מקרית - חיים).  זאת לאחר שקצו בהמתנה שליוותה את ההיריון המתמשך, בן 8 השנים, של הגרעין ליובלים, עד עלייתו לקרקע באוגוסט 1982  .

 

כיצד שמעתם על הגרעין שעלה ליובלים?

 

משה שמע אודות הגרעין, במחלקת "בינוי צפון של משרד הביטחון" .  "לאחר שנרשמנו השתתפנו בכל האסיפות, טיולים , מפגשים וחגיגות. אך כיוון שעלייה לקרקע לא נראתה באופק, החליטו משה ושולי "לעשות בכל אופן , משהו חדש עם המשפחה שלהם. ליצור משהו מרענן וציוני, אם אפשר כך להתבטא". (אך נשארו חברי גרעין)

"בשנת 1978 , עלינו לקצרין, היינו מראשוני קצרין וכל מי שטעם פעם ראשוניות, יודע בדיוק מה חווינו. אוירה של ביחד, של עזרה ההדדית ושל התחלות חדשות" .

 

משה המשיך בעבודתו במשרד הביטחון, ואילו שולי (שבמקצועה הייתה שרטטת בניין, אך גם עבדה בהחלפות בגנים בקרית-חיים, שם רכשה ניסיון)  השתלבה בקצרין בעבודה חינוכית בגנים. בהמשך הוקצתה לה דירה של כ- 4 חדרים ומסביבה חצרות, ושם פתחה גן פרטי, לפי בקשת ההורים.

אחת האמהות של ילדי הגן, עניינה את שולי בהרצאות של  המרצה גוטסדינר מאוניברסיטת בר-אילן , שהרצה בשלוחה בצמח בקורס  שעסק בסוציולוגיה ויחסים בין אישיים. בסוף שנה"ל נדרשה שולי להיבחן. על אף שהייתה שומעת חופשית , עמדה במשימה בהצלחה יתרה.

בזכות הלימודים בשלוחה והניסיון בעבודה עם ילדים, התקבלה שולי לשנה השנייה ב"מכללת אוהלו" ,  ללימודים בחוג לחינוך לגיל הרך (=גנים +כיתות א - ג ) .

 

לאחר 4 שנים בקצרין , כאשר שולי בשנה השלישית ללימודיה, הגיעה הבשורה: " ליובלים יש אישור לעלייה לקרקע!" וצריך היה להחליט אם להצטרף ל- 80 המשפחות הראשונות , שעלו ליובלים.

"משום בחינה לא היה נוח לעזוב את קצרין בשלב זה",  אבל שולי ומשה היו נחושים להיות בין 80 המשפחות הראשונות: "טוב להיות ראשונים!"

 

הילדים שנקלטו במוסדות חינוך  בכפר בלום ובקצרין, שוב עברו טלטלה ומי שהערימה קשיים הייתה זהר בת ה- 17. רק לאחר שהוריה קנו לה מבנה מודולארי  (שכלל חדר+שירותים ומחסן פצפון) שהוצב בחצר הבית והובטח לה שתוכל להזמין את כל חבריה, הסכימה לעבור ליובלים . את לימודיה היה עליה להשלים בתל-חי, כך שכל ימות השבוע גרה בקצרין אצל בת כיתתה ובסופי השבוע הגיעה הביתה.

סמדר שרתה  כבר בצבא, וצפריר נכנס לכיתה ו', כיתת המחזור ראשון של בית ספר משגב.

הכיתה מנתה 16 תלמידים, ובחג השבועות הראשון ביובלים, הצליחו להעלות את כל שכבת הגיל שלו,  על עגלת טרקטור אחת.

 מסורת היא ביובלים שחג השבועות, משולב בחגיגת שכבת בר-המצווה.  בני המצווה והוריהם אחראים על התוכן והארגון. כל התינוקות שנולדו באותה שנה , עולים לקבל פרח מבני -המצווה. ברבות השנים, מצטרפים גם סבים וסבתות עם נכדיהם וזה כל פעם מרגש מחדש.

 

 

מה זכור מהימים הראשונים?

 

"כאשר הגענו ופרקנו את החפצים מהמשאית, פתחנו את השולחן בכניסה לבית וישבנו מסביבו. והנה לידנו, במרחק פסיעה אני מביטה ורואה זוג עלעלים של שיטה. רק הגענו, והנה באו לברך אותנו. התחלנו להשקות את העלעלים ומהם צמח העץ הראשון שנולד ביובלים -  השיטה הגדולה שצמחה בצד, השביל כרעה-ונפלה על השביל  ביום חורף סוער, לפני מספר שנים"

 

7 משאיות אדמה ועוגות פרג

 

יובלים הוקמה על אדמת טרשים. לאחר העלייה לקרקע, לכל משפחה הביאו 7 משאיות אדמה,ואחר כך הוקצו שעות טרקטור לפיזורה. וראה זה פלא, יום אחד צמח לו ליד הברז פרג, והיו לו לפחות 30 פרחים.  הכוונה של שולי הייתה להכין מההלקטים עוגות פרג לשכנים; אך אחיה שבא לביקור, הזהיר מפני הסתבכות עם המשטרה. משה עקר מיד את הפרג, וכך נגוזה תכנית האפייה.

 

 

עלייה לקרקע והמשך לימודים

 

"אני הייתי נוסעת כל בוקר, ללמוד ב"אהלו" על שפת הכנרת. להגיע הביתה חזרה, הייתי מגיעה בשעות הערב. בתחילה משה החזיר אותי, וזה היה בשילוב עם מועדוני הזמר של שרה'לה שרון.

לא הייתה תחבורה ציבורית וחיכיתי לניסים. לא היה לנו קל בכלל להגיע להתיישב במקום. היה צריך חזון ורצון! בהמשך גיליתי קו אוטובוס שנסע מצומת גולני דרך עראבה, סכנין ... ירדתי בצומת, והלכתי ברגל. לשאלתי אם לא פחדה, משיבה שולי: "רגע מה הבעיה? ... פחד? אני לא מכירה מילה כזאת"

 

בנחישות וההתמדה, סיימה שולי את לימודיה בהצטיינות . בהוקרה להישגיה ,זכתה ב"פרס הנשיא" (הנשיא הרצוג), ואף הייתה לה הזכות לברך בשם המצטיינים.

 

פינת הישיבה

 

"עוד לא היו לנו תכניות בניה, וחשבנו על פינת ישיבה מאבן מקומית, בחצר. מצאנו את באשיר, שבנה טרסות בין הבתים, וגם את פינת הישיבה שלנו, עם ספסלי האבן, בנוסח בית הכנסת בפקיעין... כאשר הייתי גננת מחליפה ביובלים, הפינה הזאת שימשה אותנו להצגות: היינו יושבים על הדשא והילדים היו מופיעים ממול. "

 

 

יועצת גינון

 

רוב העירונים שהגיעו ליובלים, לא ידעו להבחין בין עשב שוטה לגידול של ממש, ובודאי לא ידעו כיצד לטפל בורדים. אפשר היה לראות את שולי מסתובבת בגינות החברים עם מזמרה, ומלמדת אותם כיצד לגזום את הורדים. ( שולי אני עד היום יודעת לחפש עין חיצונית מתחת לחמישה עלים ושם לגזום. ר.ש.).

" כיוון שהיה לי קצת בסיס חקלאי - בהיותי בגרעין של התנועה עבדתי במשתלת הורדים של מוטקה נבו, בגדות -  וקצת רצון טוב, הייתי עוברת בגינות וקצת גוזמת גפנים למען ילמדו, וקצת ורדים למען ישכילו" ... פעם הבאתי את רג'ע , מבוגרי בתי הספר החקלאים בעראבה, בעל משתלה ליד תחנת הדלק ... הזמנתי אותו לתת הרצאה על חקלאות, דברים בסיסיים ראשוניים. התאספנו על מדרגות הצרכנייה של יובלים".

 

 

 

מועדון החברים

 

במשך 7 שנים שולי הייתה אחראית על המועדון, וחשוב היה לה שתושבי הישוב יהיו אחראים עליו, אם בתורנויות ואם בניקיונות, על מנת ליצור תחושת שותפות ואחריות.

 שולי ראתה את המועדון ככרטיס הביקור של יובלים. כדי לקבל רעיונות לעיצובו,  משה והיא נסעו למועדונים של עשרות מושבים וקיבוצים. הביקור בקיבוץ שער הגולן  הוליד את הרעיון שכל משפחה תקבל ריבוע בד ותעצב אותו כלבבה. אחר כך צורפו הריבועים  לשטיח קיר המקשט את המועדון. על הביצוע ניצחה  אפרת קורץ.  " הריבועים הקטנים של כל משפחה, מצטרפים יחד ליחידה אחת" היום יש כבר ארבעה שטיחים והם נותנים למועדון אופי משפחתי.

 

 

 

 

משה התנדב לסייע בכל מה שקשור לתכנון האינסטלציה במועדון .

שולי דאגה תמיד להביא את הפרחים למועדון, ולערוך סידור בסלסילות קש גדולות. עד היום, שולי ממשיכה בכך במועדון "מרחבים". 

 

שולי הייתה זו שפתחה וסגרה את המועדון בכל אירוע שהתרחש בו, כולל תערוכות ובזארים למיניהם שנערכו בו. היא פיקחה על האנשים הזרים שפקדו את המועדון, לצורך הגדלת ההכנסות של יובלים.

 

כמו כן , נרכש פסנתר, בהמלצת יעל נוב  נסעו לקריית -ביאליק ורכשו פסנתר  משובח,  והוא נחנך ב"ימי טבע ומוסיקה"  שהמועדון שימש להם אכסניה.  שולי רכשה שטיחים בדלית אל -כרמל, השטיחים  שימשו הן לכיסוי הפסנתר והן לתלייה על הקירות החשופים של המועדון.

 

שולי תמיד ארגנה את סידורי הפרחים במועדון לכל האירועים  וגם הפרטיים כמו: בריתות וחגיגות בר/בת מצווה. נהגה לנסוע עם המשפחה לכפר ביאליק לרכוש עימה את הפרחים ולקשט את המועדון בסידורי פרחים מרהיבים לכבוד האירוע המשפחתי.

 

 

כך כתבה שולי לספר שהופק במלאת ליובלים מחצית היובל:

 

"החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו. הילדים שלנו גדלו והתבגרו כאן. בנו את המשפחות שלהם והיום הנכדים הם חלק בלתי נפרד מהגוש מכיוון שסמדר ומשפחתה גרים ביעד וזהר ומשפחתה גרים במצפה אבי"ב .

 

... כל נכד שנולד עמד על הבמה בחג השבועות וכל אחד שרק למד לחתום את שמו קונה וחותם במכולית.

 

על הג'ל שאני מייצרת ומפיצה ,השם יובלים מתנוסס בגאווה רבה. כך אנשים לומדים על המקום ואני אוהבת לספר על המקום היפה שלנו, שאפילו בימי החום עוברת כאן רוח טובה, מלטפת. האוויר הנקי והשקט מסביב לא דומה לשום מקום אחר"

 

 

ראיינה וכתבה רותי שרון  2.1.2012

 

 

 

 שולי ומשה ליבל

 

                                                                

 

 

 

 

הדרך ליובלים היתה  אז שביל עפר  שחצה את המחצבה, דרך חתחתים... כל משפחה שהגיעה לישוב, אחרי טלטולי הדרך, האבק הרב ופריקת הציוד על המדרכה בכניסה, זכתה לקבלת פנים מרגשת ומחממת לב בדמות שלט "ברוכים הבאים". השלט שלנו שמור אצלי באלבום עד היום.  (ר.ש).

 

 

 

 

 

 

 

ברבות הימים גילינו שהמחווה הכל - כך מרגשת , הייתה יוזמה של שולי. או כפי שהיא מעידה:

 

 " מכיוון שהייתי בועדת קליטה בקצרין, שם היית מכינה עוגה לכל מתיישב חדש שהגיע, תולה על הדלת שלט נחמד לקבלת פנים ראשונית, משהו כמו "ברוכים הבאים" כזה, עם פרח - חשבתי שיהיה גם נחמד לקבל את פני הבאים ליובלים, ואם תרמתי לחיוך ראשון אחרי דרך החתחתים של המחצבה, כבר היה שווה"

 

אז מי היא משפחת ליבל?

 

משה הוא "זְקָן יובלים"

שולי נשואה למשה,   ולהם שלושה ילדים: סמדר , זוהר וצפריר וכן  תשעה  נכדים. לימים, סמדר וזוהר חזרו להתגורר במשגב: סמדר ביעד, וזוהר במצפה אבי"ב. מכאן -  כפי שמציינת שולי -  "החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו".

שולי ומשה הם משכבת הגיל הבוגרת; הגיעו ליובלים כאשר למשה מלאו 53, ולשולי -  47 שנים.

 

משה ושולי היו מראשוני קצרין (אליה הגיעו מקרית - חיים).  זאת לאחר שקצו בהמתנה שליוותה את ההיריון המתמשך, בן 8 השנים, של הגרעין ליובלים, עד עלייתו לקרקע באוגוסט 1982  .

 

כיצד שמעתם על הגרעין שעלה ליובלים?

 

משה שמע אודות הגרעין, במחלקת "בינוי צפון של משרד הביטחון" .  "לאחר שנרשמנו השתתפנו בכל האסיפות, טיולים , מפגשים וחגיגות. אך כיוון שעלייה לקרקע לא נראתה באופק, החליטו משה ושולי "לעשות בכל אופן , משהו חדש עם המשפחה שלהם. ליצור משהו מרענן וציוני, אם אפשר כך להתבטא". (אך נשארו חברי גרעין)

"בשנת 1978 , עלינו לקצרין, היינו מראשוני קצרין וכל מי שטעם פעם ראשוניות, יודע בדיוק מה חווינו. אוירה של ביחד, של עזרה ההדדית ושל התחלות חדשות" .

 

משה המשיך בעבודתו במשרד הביטחון, ואילו שולי (שבמקצועה הייתה שרטטת בניין, אך גם עבדה בהחלפות בגנים בקרית-חיים, שם רכשה ניסיון)  השתלבה בקצרין בעבודה חינוכית בגנים. בהמשך הוקצתה לה דירה של כ- 4 חדרים ומסביבה חצרות, ושם פתחה גן פרטי, לפי בקשת ההורים.

אחת האמהות של ילדי הגן, עניינה את שולי בהרצאות של  המרצה גוטסדינר מאוניברסיטת בר-אילן , שהרצה בשלוחה בצמח בקורס  שעסק בסוציולוגיה ויחסים בין אישיים. בסוף שנה"ל נדרשה שולי להיבחן. על אף שהייתה שומעת חופשית , עמדה במשימה בהצלחה יתרה.

בזכות הלימודים בשלוחה והניסיון בעבודה עם ילדים, התקבלה שולי לשנה השנייה ב"מכללת אוהלו" ,  ללימודים בחוג לחינוך לגיל הרך (=גנים +כיתות א - ג ) .

 

לאחר 4 שנים בקצרין , כאשר שולי בשנה השלישית ללימודיה, הגיעה הבשורה: " ליובלים יש אישור לעלייה לקרקע!" וצריך היה להחליט אם להצטרף ל- 80 המשפחות הראשונות , שעלו ליובלים.

"משום בחינה לא היה נוח לעזוב את קצרין בשלב זה",  אבל שולי ומשה היו נחושים להיות בין 80 המשפחות הראשונות: "טוב להיות ראשונים!"

 

הילדים שנקלטו במוסדות חינוך  בכפר בלום ובקצרין, שוב עברו טלטלה ומי שהערימה קשיים הייתה זהר בת ה- 17. רק לאחר שהוריה קנו לה מבנה מודולארי  (שכלל חדר+שירותים ומחסן פצפון) שהוצב בחצר הבית והובטח לה שתוכל להזמין את כל חבריה, הסכימה לעבור ליובלים . את לימודיה היה עליה להשלים בתל-חי, כך שכל ימות השבוע גרה בקצרין אצל בת כיתתה ובסופי השבוע הגיעה הביתה.

סמדר שרתה  כבר בצבא, וצפריר נכנס לכיתה ו', כיתת המחזור ראשון של בית ספר משגב.

הכיתה מנתה 16 תלמידים, ובחג השבועות הראשון ביובלים, הצליחו להעלות את כל שכבת הגיל שלו,  על עגלת טרקטור אחת.

 מסורת היא ביובלים שחג השבועות, משולב בחגיגת שכבת בר-המצווה.  בני המצווה והוריהם אחראים על התוכן והארגון. כל התינוקות שנולדו באותה שנה , עולים לקבל פרח מבני -המצווה. ברבות השנים, מצטרפים גם סבים וסבתות עם נכדיהם וזה כל פעם מרגש מחדש.

 

 

מה זכור מהימים הראשונים?

 

"כאשר הגענו ופרקנו את החפצים מהמשאית, פתחנו את השולחן בכניסה לבית וישבנו מסביבו. והנה לידנו, במרחק פסיעה אני מביטה ורואה זוג עלעלים של שיטה. רק הגענו, והנה באו לברך אותנו. התחלנו להשקות את העלעלים ומהם צמח העץ הראשון שנולד ביובלים -  השיטה הגדולה שצמחה בצד, השביל כרעה-ונפלה על השביל  ביום חורף סוער, לפני מספר שנים"

 

7 משאיות אדמה ועוגות פרג

 

יובלים הוקמה על אדמת טרשים. לאחר העלייה לקרקע, לכל משפחה הביאו 7 משאיות אדמה,ואחר כך הוקצו שעות טרקטור לפיזורה. וראה זה פלא, יום אחד צמח לו ליד הברז פרג, והיו לו לפחות 30 פרחים.  הכוונה של שולי הייתה להכין מההלקטים עוגות פרג לשכנים; אך אחיה שבא לביקור, הזהיר מפני הסתבכות עם המשטרה. משה עקר מיד את הפרג, וכך נגוזה תכנית האפייה.

 

 

עלייה לקרקע והמשך לימודים

 

"אני הייתי נוסעת כל בוקר, ללמוד ב"אהלו" על שפת הכנרת. להגיע הביתה חזרה, הייתי מגיעה בשעות הערב. בתחילה משה החזיר אותי, וזה היה בשילוב עם מועדוני הזמר של שרה'לה שרון.

לא הייתה תחבורה ציבורית וחיכיתי לניסים. לא היה לנו קל בכלל להגיע להתיישב במקום. היה צריך חזון ורצון! בהמשך גיליתי קו אוטובוס שנסע מצומת גולני דרך עראבה, סכנין ... ירדתי בצומת, והלכתי ברגל. לשאלתי אם לא פחדה, משיבה שולי: "רגע מה הבעיה? ... פחד? אני לא מכירה מילה כזאת"

 

בנחישות וההתמדה, סיימה שולי את לימודיה בהצטיינות . בהוקרה להישגיה ,זכתה ב"פרס הנשיא" (הנשיא הרצוג), ואף הייתה לה הזכות לברך בשם המצטיינים.

 

פינת הישיבה

 

"עוד לא היו לנו תכניות בניה, וחשבנו על פינת ישיבה מאבן מקומית, בחצר. מצאנו את באשיר, שבנה טרסות בין הבתים, וגם את פינת הישיבה שלנו, עם ספסלי האבן, בנוסח בית הכנסת בפקיעין... כאשר הייתי גננת מחליפה ביובלים, הפינה הזאת שימשה אותנו להצגות: היינו יושבים על הדשא והילדים היו מופיעים ממול. "

 

 

יועצת גינון

 

רוב העירונים שהגיעו ליובלים, לא ידעו להבחין בין עשב שוטה לגידול של ממש, ובודאי לא ידעו כיצד לטפל בורדים. אפשר היה לראות את שולי מסתובבת בגינות החברים עם מזמרה, ומלמדת אותם כיצד לגזום את הורדים. ( שולי אני עד היום יודעת לחפש עין חיצונית מתחת לחמישה עלים ושם לגזום. ר.ש.).

" כיוון שהיה לי קצת בסיס חקלאי - בהיותי בגרעין של התנועה עבדתי במשתלת הורדים של מוטקה נבו, בגדות -  וקצת רצון טוב, הייתי עוברת בגינות וקצת גוזמת גפנים למען ילמדו, וקצת ורדים למען ישכילו" ... פעם הבאתי את רג'ע , מבוגרי בתי הספר החקלאים בעראבה, בעל משתלה ליד תחנת הדלק ... הזמנתי אותו לתת הרצאה על חקלאות, דברים בסיסיים ראשוניים. התאספנו על מדרגות הצרכנייה של יובלים".

 

 

 

מועדון החברים

 

במשך 7 שנים שולי הייתה אחראית על המועדון, וחשוב היה לה שתושבי הישוב יהיו אחראים עליו, אם בתורנויות ואם בניקיונות, על מנת ליצור תחושת שותפות ואחריות.

 שולי ראתה את המועדון ככרטיס הביקור של יובלים. כדי לקבל רעיונות לעיצובו,  משה והיא נסעו למועדונים של עשרות מושבים וקיבוצים. הביקור בקיבוץ שער הגולן  הוליד את הרעיון שכל משפחה תקבל ריבוע בד ותעצב אותו כלבבה. אחר כך צורפו הריבועים  לשטיח קיר המקשט את המועדון. על הביצוע ניצחה  אפרת קורץ.  " הריבועים הקטנים של כל משפחה, מצטרפים יחד ליחידה אחת" היום יש כבר ארבעה שטיחים והם נותנים למועדון אופי משפחתי.

 

 

 

 

משה התנדב לסייע בכל מה שקשור לתכנון האינסטלציה במועדון .

שולי דאגה תמיד להביא את הפרחים למועדון, ולערוך סידור בסלסילות קש גדולות. עד היום, שולי ממשיכה בכך במועדון "מרחבים". 

 

שולי הייתה זו שפתחה וסגרה את המועדון בכל אירוע שהתרחש בו, כולל תערוכות ובזארים למיניהם שנערכו בו. היא פיקחה על האנשים הזרים שפקדו את המועדון, לצורך הגדלת ההכנסות של יובלים.

 

כמו כן , נרכש פסנתר, בהמלצת יעל נוב  נסעו לקריית -ביאליק ורכשו פסנתר  משובח,  והוא נחנך ב"ימי טבע ומוסיקה"  שהמועדון שימש להם אכסניה.  שולי רכשה שטיחים בדלית אל -כרמל, השטיחים  שימשו הן לכיסוי הפסנתר והן לתלייה על הקירות החשופים של המועדון.

 

שולי תמיד ארגנה את סידורי הפרחים במועדון לכל האירועים  וגם הפרטיים כמו: בריתות וחגיגות בר/בת מצווה. נהגה לנסוע עם המשפחה לכפר ביאליק לרכוש עימה את הפרחים ולקשט את המועדון בסידורי פרחים מרהיבים לכבוד האירוע המשפחתי.

 

 

כך כתבה שולי לספר שהופק במלאת ליובלים מחצית היובל:

 

"החיים שלנו ארוגים בתוך מסכת החיים של הישוב ושל הגוש כולו. הילדים שלנו גדלו והתבגרו כאן. בנו את המשפחות שלהם והיום הנכדים הם חלק בלתי נפרד מהגוש מכיוון שסמדר ומשפחתה גרים ביעד וזהר ומשפחתה גרים במצפה אבי"ב .

 

... כל נכד שנולד עמד על הבמה בחג השבועות וכל אחד שרק למד לחתום את שמו קונה וחותם במכולית.

 

על הג'ל שאני מייצרת ומפיצה ,השם יובלים מתנוסס בגאווה רבה. כך אנשים לומדים על המקום ואני אוהבת לספר על המקום היפה שלנו, שאפילו בימי החום עוברת כאן רוח טובה, מלטפת. האוויר הנקי והשקט מסביב לא דומה לשום מקום אחר"

 

 

ראיינה וכתבה רותי שרון  2.1.2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

19/12/2012 22:42:35
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות