דבר העורך

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

קול ההתחלות

סיפורי ראשונים

 

פרופיל מתיישבת:

  מירה לוי מעצמון

  נשואה לזאב, שניהם אנשי חינוך בגימלאות

  אם לשלושה בנים שניים מהם בגוש - עצמון ויובלים.

  סבתא לשלושה בנים

  עלתה לישוב (למחנה הזמני - קרוואנים )בשנת1978

 

רצף אחד משני קצות השביל

השבוע כשבאתי לשוחח עם מירה בביתה, היה אחד הימים הראשונים של האביב. הנוף הנשקף מסלון ביתה מראש הנקרה ועד חיפה נוכח בבית במלוא עוצמתו וחשבתי שזו נחלתם של ראשונים. אלה שחורצים את טביעת ידם בגבעה בתולית. עצי הפרי עמוסים לעייפה מעידים כי כאן גרים אנשים עסוקים. גימלאי המאה העשרים ואחת , מגלי עמים וארצות. 

מירה עבדה עשר שנים קודם להצטרפותם לגרעין המתיישבים, כגננת בקרית ביאליק. אחת האימהות מהגן ,שבעלה היה עובד רפאל, סיפרה לה על הגרעין שקם להתיישבות בשגב, ואף הביאה לה טפסים. באותה עת גרו בחיפה מעל דירת הוריה והייתה להם עזרה רבה. הם ילידי חיפה וזה היה אך טבעי שיישארו באזור. זאב בעלה, רצה קיבוץ. ובכל זאת נרשמו . היו הרבה אספות של הגרעין המתגבש. בינתיים הכירו את האנשים. השנים עברו ובשלב מסוים הוצע להם לעלות לישוב זמני בחוות יבור ,ולגור בקרוונים. אריק שרון , שר השיכון דאז, לחץ על אנשי הגרעין המתגבש, לעשות זאת, עם הבטחה שיקומו במהרה יישובי הקבע, מה שלימים נודע כ"יהוד הגליל". כך חל הפילוג בין עצמון ליובלים. אנשי עצמון העתידית, עלו לישוב הקרוונים ואילו  אנשי יובלים, חיכו לישוב הקבע.

מירה וזאב התלבטו מאוד, זה נראה להם מאוד רחוק . שנים קודם לכן, הוזמנו לברית של בן משפחה בישוב הקרוונים שעל הגבעה מול קבוץ יסעור. אז, הם לא תארו לעצמם, שאלו הקרוונים שיגורו בהם כעבור מספר שנים. הדרך מחיפה ליבור הייתה ארוכה הלכה למעשה. הגבעה מול קיבוץ יסעור נראתה כמבודדת בסוף העולם. שני תפקידים היו אז חשובים לישוב המתגבש-אחות, וגננת. גידי אהרוני, שהיה מאוד פעיל בגרעין, פנה אל מירה ואמר לה שהישוב צריך גננת. לאה נוי נבחרה להיות האחות ומירה הגננת.

"ההתחלה הייתה מלווה בחששות. אך עם זאת, היו אלה 5 שנים נהדרות של בניה, עשייה , פעילות. 28 משפחות צעירות מגשימות ציונות על הגבעה, בונות לעצמן דגם של יישוב שאז עדיין לא היה מקובל", מספרת לי מירה בעיניים בורקות. לימים נוסף עוד קרוון והיו ל 29 משפחות.

את הגן פתחו בקרית ביאליק ובנובמבר עברו ליבור. בגן היו 14 ילדים בגילאי תת חובה. הגן היה צמוד למכולת ולפינת החי. קבוצת ילדי גן החובה וכיתה א' גנית , היו יחד במבנה בקצה הישוב למרגלות הגבעה. לרוב המשתכנים היו כבר 2 ו-3 ילדים, כך שהיו לא מעט ילדים . למי שנולד ילד רביעי הוסיפו חדר לקרוון. ילדי בית הספר הוסעו ללמוד ברמת יוחנן. "זאת הייתה תקופה נפלאה", מספרת מירה. "היו הרבה דיונים ואספות וחשבנו שאנחנו ממציאים את העולם". היה הרבה ביחד. כל יום בשעה 16:00 היו הילדים בני כול הגילאים יוצאים ומשחקים יחד בדשא המרכזי

בחודש נובמבר 1978, כשעלו לישוב הקבע בעצמון, הצטרפו עוד 9 משפחות שלא גרו בקרוונים. סך הכול 38 משפחות בשלב א' בעצמון.

"נדמה כי המעבר היה מעט טראומטי . בהתחלה כול משפחה הסתגרה בבית שלה, הבתים היו גדולים, יחסית לקרוונים הצפופים, וכל אחד ביקש לעשות לביתו. בקרוונים היינו מאוד צפופים ופתאום עברנו לגור ברחוב ארוך עם הרבה עמודי חשמל" אומרת מירה.

על אף שהייתה בשנת שבתון בשנת המעבר ,הייתה שותפה מלאה להקמת הגן גם בישוב הקבע. היא בחרה את המבנה הצופה לנוף. בכניסה לגן נטע כול ילד עץ על שמו. היום העצים הללו מסתירים את הנוף. הגן היה מרווח וחדש. ההורים התגייסו לשתול דשא. מירה דואגת לציין שהיו לה כול השנים סייעות נפלאות, מתוכן אורה ממושב אחיהוד שעבדה 8 שנים ויחד עם גננת מחליפה פתחה את הגן בעצמון (מירה הייתה בשנת שבתון). אחריה הגיעה תקוה שעבדה איתה עד לפרישתה.

על בחירת השם "גן צבר" מספרת מירה בחוברת "סיפורי מקום",  שערכה לילדים לכבוד שנת ה-25 ליישוב עצמון. "ילדי הגן, בקרוונים,  הציעו הצעות שונות: כוכב, שמש, קשקשתא ועוד. אחד הילדים הציע את השם צבר מאחר ובכניסה לישוב צמחו צברים ובעונת הקיץ ירדו הילדים עם קופסא מחוברת למקל לקטוף סברסים עסיסיים. כך ברוב קולות הוחלט לקרוא לגן "צבר". מאז ועד היום מלווה השם את הגן."

במשך השנים היה מבנה הגן צר מלהכיל והמרפסת נסגרה. על המנורה שבמרפסת, קיננה סנונית, אשר כול שנה פקדה אותו באביב. בשנה שהמרפסת נסגרה הגיע האביב ועמו גם הסנונית, שהופתעה לנוכח השינוי ודפקה שעות רבות על החלון. זה היה מחזה שובר לב לילדים ולגננות.

בשנים הראשונות להקמת הגוש, לא היו הרבה גנים במשגב. היה גן ביודפת וביעד, איתם גם  התקיימו ביקורים הדדיים.  ילדי שגב באו עם מונית לגן בקרוונים ובזכות זה ,נוצר קשר טוב עם משפחות שגב, כך שכשעברו לישוב הקבע ונהיו שכנים, המעבר לשכנות היה קל יותר. ילדי צורית וגילון , עוללים בני שלוש, היו מגיעים אף הם בהסעה, כל בוקר, בכל מזג אויר, בדרך ארוכה ומתפתלת לגבעה בחוות יבור.

מירה נזכרת בערגה בטיולים היומיים בעודם בקרוונים: לשדות, לחוות יבור, לפרדסים של יסעור, עבורה ועבור הילדים  זאת הייתה חגיגה גדולה." ילדי א' גנית שמבנה הגן שלהם נמצא בקצה הישוב, היו מתפזרים בשטח על הגבעה", היא נזכרת .  גם בעצמון הייתה עושה "מסעות" עם הילדים- עוברים תחת לגדר , מבקרים את הסתווניות ביער, אוספים פטריות, כול עונה והייחוד שלה. "שיא האקסטרים", היה להעביר את הילדים בצינור הניקוז של מי הגשם מתחת לכביש. "הייתי עוברת ראשונה ומחכה שתקוה תעביר אותם אחד אחד", נזכרת מירה בחיוך. היום קשה להאמין שהייתה עושה זאת. לקראת סוף שנות עבודתה נזקקה לאישורים, מראש, ותוך כדי ,של המועצה, אם רצתה לצאת מחצר הגן.

אני שואלת את מירה על אירוע מיוחד שקרה,  והיא נזכרת שבאחת ממסיבות הסיום של הגן הכול היה מוכן ומאורגן לקראת מסיבת אחר הצהרים. במשך היום הייתה הפסקת מים, והילדים פתחו את הברזים כהרגלם והשאירו אותם פתוחים. אחרי הפסקת צהרים, היא עלתה בשביל מביתה אל הגן ונחלי מים זורמים במדרון. הגן היה מוצף. כול האביזרים שהוכנו מראש, צפו במים. אחרי שהמים נגרפו החוצה האביזרים והתוכנית אולתרו,  ההורים והילדים הגיעו ודבר לא ניכר.

באופן שוטף וכמו בכל גן נערכו קבלות שבת בימי שישי אליהם נהגו להגיע בוגרי הגן תלמידי הכיתות הנמוכות לאסוף את אחיהם ולבקר. וגם לטעום מהחלות הטעימות זכר לימים שהיו בגן.

כל יום שסיימה לעבוד ועבר בשלום, זכה לברכה. מאחר שגרה בישוב, בכול המלחמות, כמו גם בימי השלג הכבד של שנת 92 הגיעה לגן. גם כשהיו מצבים שמכורח הנסיבות הגיע אליו רק ילד אחד.

היא לא הגיעה לעימותים עם הורים ולא הפריע לה שהיא עובדת וגרה באותו המקום.  "אני חושבת שמה שהיה טוב זה שהייתי אחת מהיישוב , מאוד מחוברת. לא מישהי מבחוץ שעושה את העבודה 5-6 שעות והולכת. אני ראיתי הרבה את הילדים. עד היום נעים לי לפגוש את הילדים שבגרו. לא תמיד אני מזהה מייד, אבל אני מתעשתת ומזהה".

הפעילויות בגן מלוות את הווי הישוב וזה לא מובן מאליו, זה קשור בזה שהיא תושבת המקום ומחוברת אליו. בטקס ערב יום העצמאות, בכול שנה, חותם את הטקס "ריקוד ילדי גן צבר". כול בן ובת בעצמון מגיל צעיר ביותר ממתינים בקוצר רוח להיותם בוגרי גן צבר שיוכלו להשתתף בהופעה המיוחלת. בבוא היום, הבנים לבושים במכנס כהה וחולצות לבנות, הבנות בשיער אסוף ושמלות חגיגיות כששרוכי כחול לבן קשורים על ידיהם, יושבים למרגלות הבמה נרגשים עד מאוד. הכרוז המכריז על עליית הילדים לבמה, בונה מידה של מתח לקראת ה"שוס" של הערב,  שהוא רגע יחיד ומיוחד, מרגש ו"כאילו" מפתיע בכל שנה. הריקוד מלווה בתשואות רמות של הקהל והתרגשות מיוחדת של בוגרי הגן בני כול הגילאים, חלקם הורים לרקדנים שעל הבמה.

העבודה , לא הייתה בשבילה "ללכת לעבודה". "אלה היו החיים, זה היה חלק ממני ולכן לא היה פשוט לפרוש" מספרת מירה.  

מירה הייתה 35 שנה גננת,  כשפרשה בשנת 2004 קיבלה את אות יקירת עצמון בטקס ערב יום העצמאות המסורתי ,בנוכחות התושבים ודורות הילדים שחינכה, וזכתה לתשואות ארוכות.

מירה מאוד קשורה למקום. היא תרמה בשם משפחתה ספר תורה שהגיע מפולין בתקופת חומה ומגדל. את הפרוכת הביאו מתרומה של בנות מצווה מבית ספר דתי בגבעת שמואל. כל ילדי עצמון ילדי שאר הישובים אשר עלו לתורה בשנים הראשונות השתמשו בספר הזה. הספר שמור בארון הקודש שנבנה במיוחד על מנת להכיל דלת עץ מגולפת ומיוחדת שנתרמה ממר וולטרה, שחי בעיר בעלת אותו שם באיטליה, וחיפש לתרום בדרכו שלו לישוב הקבע. 

בארון שבביתה היא מחזיקה קלסרים ובהם עשרות ברכות שכתבו ההורים לילדיהם לימי ההולדת בגן.  

ולסיום אני שואלת את מירה , מה מכול אלה הייתה משמרת?  היא נזכרת בערגה בקבלות השבת המשותפות והחגיגות והאירועים המציינים את החגים. את שחזור "העפלה" ו"כיבוש הכותל" ביום העצמאות, ליל הסדר המשותף, חגיגות שבועות וחנוכה.... ופניה קורנות.

 "במשך שנים לא נסענו למשפחה בחגים, היה ברור מאיליו שנשארים בישוב ונמצאים יחד . הלוואי ואפשר היה לשמר מזה ורק לא להגיע ולהיות עוד שכונה בעיר".

נפרדתי ממירה בפתח ביתה. עליתי בשביל העולה לגן בו צעדה כול יום במהלך השנים, והבנתי את שאמרה: שזה לא מקום העבודה שלה ,אלה החיים שלה . אכן, זהו רצף אחד משני קצותיו של שביל צר וכמה מדרגות.

 

ראיינה גלית וייצמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

03/02/2013 14:58:15
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

 

שניים במחיר של אחד

או איך הכל התחיל...

פרופיל מתיישב

זאב שביט בן 67 נשוי לתרצה

הגיע לעצמון למחנה הזמני (קרוואנים) 1978

עלה לישוב הקבע בשנת 1983

אב לארבעה סב לשלושה

מהנדס גימלאי של רפא'ל

 

כאשר מסתכלים על עצמון ועל יובלים, שני ישובים פורחים בגוש שגב שבימים אלו חוגג שלושים שנה, יש מקום לביטוי 'כל עכבה לטובה' כך אומר לי אישי זאב.

למרות השנים הרבות שעברו ,את סיפורי התנעת תהליך ההתישבות בגוש שגב זאב שביט זוכר לפרטי פרטים, כשהוא מספר נדלק ניצוץ ההתלהבות הנושנה מאז, עוד מהימים שהכל היה רק דיבורים ונסיונות שכנוע של כל מיני גורמים ממשלתיים וסוכנותיים ,שאכן יש מקום לסוג כזה של ישובים. מבלי להעזר בניירות,  או במכתבים מאותה תקופה,  הוא מצליח לשלוף מזכרונו את פרטי הארועים, המפגשים וההתכתבויות...

ועוד לפני שהוא מתחיל בסיפור הוא מסייג ואומר.

כאדם שכל שנות חייו המקצועיים במחקר ופיתוח הנדסי אני אמון על  כתיבה אובייקטיבית מדעית- צמודה לעובדות, אבל קיים הרצון לתאר את המצב גם מנקודת מבט אישית יותר. גם הפעם אנסה להיות צמוד מאוד לעובדות, אך כדי לא לכתוב באופן יבש חשוב גם להציג את הרקע, הדעות והרוחות שנשבו באותה עת

 

 וכך הוא מתרווח בכורסא ומתחיל לשחזר  את השתלשלות העניינים:

רעיון ההתיישבות של עצמון קרם עור וגידים בשנות השבעים של המאה הקודמת וזה התחיל בקרב קבוצה מעובדי רפא'ל. מתוך הקבוצה הרחבה, היינו קבוצה מצומצמת, אשר 'אכלה וישנה' את העשייה והמאבק היום יומי לפריצת הדרך במוסדות המיישבים להקמת הישוב. כמעט לא היה שבוע בו לא נפגשנו פעם או פעמיים עם נציגים  מהמוסדות השונים, ולא היה יום בו לא נדברנו והתכתבנו  בינינו בעניין זה. רובנו כבר בעלי משפחות עם ילדים שהכוח המניע שלנו הוא  רצון להביא את דור העתיד שלנו לסביבה חדשה שמקיימת חיי קהילה פעילים, עם מעורבות והתייחסות הדדית בין האנשים ושבה מתאפשרת השפעה ישירה על חיי הקהילה הקטנה והמועצה הרחבה.

הפעילות בנושא התנעת המהלך של התיישבות בגליל בכלל ובעצמון בפרט נעשתה בכמה מעגלים.

מעגל מצומצם - גרעין  של אנשים שהובילו את המהלכים מקרב עובדי רפא'ל , סביבם היתה עוד קבוצה מעורבת, שהיוותה מקור למחשבה משותפת ושיקול דעת גם הם מעובדי רפאל,  סביבם במעגל רחב יותר היה הגרעין שמנה בתוכו גם אנשים שעבדו במגוון מקומות שונים,  רובם באזור חיפה והקריות  וכמובן היתה הנהלת רפא"ל- שתמכה ועזרה. רפא"ל היית אז יחידת סמך של משרד הביטחון, מפעל ציוני ביטחוני, שלמרות ייעודו- פיתוח מערכות אמצעי לחימה, הבינו שם -  בהנהלה, שהתמיכה וההירתמות לעזרה בהגשמת הרעיון,  תצמיח אנשים אכפתיים, עם תחושת מחויבות למפעל הציוני בכלל ולרפא"ל  בפרט.

 במעגלים הרחבים יותר והחיצוניים , סבבו את העשייה הסוכנות היהודית- מחלקת ההתיישבות, תנועות התיישבות ובמעטפת החיצונית השלטון במדינה על מוסדותיו: ועדות הכנסת, משרד השר לעניני התיישבות, משרד המסחר והתעשיה וכו'. "

 זאב  עוצר רגע את שטף הזכרונות ועובר לנימה אישית יותר.

.

"באחד מערבי שישי של חורף 1975 , שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, מזמין אותנו חבר נעורים, עמיעד אלכסדרון- למפגש של כמה זוגות מחברי הגרעין שלנו מימי תנועת הנוער, ומרמז שנושא המפגש הוא התיישבות חדשה.  עמיעד מספר לנו ('ידע אישי' מאביו שהיה מראשי הקק'ל)  על קבוצת ראשי תעשיות מאזור המפרץ, שקבלו אישור בפתק, הידוע בכינוי של אותה עת: "צעטאעלה" (באידיש) , להעביר  את מפעלי התעשייה שלהם לאזור שגב (המושב שגב עצמו היה נטוש ברובו ובתהליכי פינוי)  ולצד התעשייה לבנות שכונה וליישב בה העובדים.  איך בדיוק זכו אותם אנשי התעשייה לאישור כזה לא ידענו... האם הם מקורבים 'משלנו' ... האם הם בעלי רקע ציוני או סוציאליסטי... לא ידענו. למשמע דברים אלו נעורה בנו הרוח החלוצית של פעם  ושאלנו כיצד אנו משתלבים בענין, קיווינו  שהסיסמא 'חברים של' והרקע ההתיישבותי של חלקנו, יחד עם היכולות המקצועיות שיצטרכו שם, יעזרו.

ביום ראשון סביב שולחן ארוחת הצהרים ברפא'ל, אני מגלגל את הסיפור, ואנשי הקבוצה שיושבת איתי מתרעמים ומקטרים שיש לשנות את הליכי קבלת ההחלטות של שלטון הנפילים מאז ראשית המדינה (מפא'י), ומדברים על חבל הארץ המשקיף עלינו ממזרח, מצד אחד כה קרוב ועטוף  בירוק, אך מצד שני מנותק וריק מהתיישבות, כי באותם ימים היו קיימות רק יודפת כישוב בודד ושגב המתפרקת..

אנחנו חוזרים לצריפי העבודה שלנו וכמעט בכל אחד מהיושבים, ניצתת להבה לעשייה נולד צורך לבדוק את העניין. באותה תקופה תפס תאוצה רעיון של בניית שכונת עובדי רפא'ל במעלות. חשבנו לעצמנו אם רעיון כזה יכול להתממש, למה לא ליישם אותו גם בחבל שגב, שקרוב הרבה יותר ושומם מהתיישבות יהודית. רעיון כזה גם יעבה את ההתישבות היהודית סביב כרמיאל המבודדת בלב ישובים ערביים...

לא עוברות שעתיים ויענקלה ליכטר ועוזי רוזן, שני מסדרונות צריפים ממני, ניצבים בפתח חדרי ושואלים, כיצד נתחבר ליוזמים והאם אני מוכן לקשר אותם לעמיעד אלכסנדרון, וכך תוך כדי דיבור אנחנו מחליטים שנארגן קבוצת אנשים, (מבלי לפגוע ביוזמה למעלות) נחפש קשר לשלטון וננסה להביא לכך שיוקם ישוב גדול מספיק, או מספר ישובים באזור שגב.

תוך פרק זמן קצר של כחודש הייתה בידינו רשימה של כ- 400 משפחות, ויענקלה ליכטר מציע לקפוץ לחה"כ חיים גבלבר, לקיבוץ אפק.  תוך יומיים, מאז פנייתנו, אנו בחדרו הצנוע בקיבוץ נלהבים לספר על ההתרגשות והנכונות של האנשים להתיישב באזור, ומבקשים את עזרתו בפריצת הדרך להקמת התשתיות על ידי  המדינה.  הקריאה והסיסמה ל'יהוד הגליל' לא נהגתה עדיין והאזור נחשב אזור מאוכלס בערבים או שטח צבאי. חה"כ גבלבר, אומר צריך שינוי בתפיסת ההתיישבות, לא רק  קיבוצים ומושבים כפי שהיה עד עתה. אתם הישראלים מהסוג של התעשייה המתקדמת צריך לחשוב על דרך חדשה שתשלב התיישבות על בסיס עבודה תעשייתית מתקדמת . והוא מזמן אותנו לועדת העבודה בכנסת, שבראשה חברת הכנסת ושרת העבודה, הגב' שושנה אלמוזנינו. בהתרגשות גדולה אנו מגיעים לכנסת ומציגים בפני הועדה את הרעיון: המדינה תבנה תשתיות התיישבות, תחבר את האזור בכבישים נוחים, אנשים צעירים כמונו רוצים איכות חיים לא עירונית ושליטה והשפעה על אורח החיים, בחינוך בתרבות, נקים צורת התיישבות חדשה - שעוד לא ידענו לכנותה בשם.  ומכיוון שכולנו עובדים אין לדאוג למצבנו הכלכלי - אנו מבטיחים לא ליפול לנטל על המוסדות... התלחשות בין חברי העבודה ובין חה"כ הדתיים וחברי מפלגת חירות (עם השנים הפכה לליכוד של היום)  וכל אחד מהם בתורו, מנסה לראות אם אנו משויכים לאיזה זרם מפלגתי. אבל כעובדי מדינה אנו ציונים א-פוליטיים, עוף נדיר בין המתיישבים והמיישבים. אני יכול לשער שמשבר המנהיגות של יום כיפור, והתגברות המחאה נגד הצנטרליזים ששלט אז, גרם לכך שכל חברי הועדה תמכו בנו בהתלהבות והבטיחו לסייע בקידום הנושא.

כידוע אין לסמוך על מילות הבטחה כאלו, וצריך לדעת למנף אותן ולנצלן בשעת הכושר לכשתבוא.

 נו, ועכשיו מה עושים?, איך ממשיכם הלאה? . מתיישבים כותבים מכתבים אחד ליצחק רבין  ואחד לישראל גלילי -  שהיה אז שר לענייני התיישבות וחודשים עוברים בלא מענה, טלפונים ללשכותיהם ומזכירות חביבות ויעילות מבטיחות תשובה.

רבין, לא בראש שלו התיישבות, טראומת יום כיפור ובנין הכוח מחדש בראש מעייניו.

גלילי עוסק בעיקר ביישוב הבקעה, הר אפריים והערבה, גם לדעתו הגליל, שבתחומי הקו הירוק יכול לחכות. שר השיכון אברהם עופר, שנרתם לבניה במעלות, לא מגיב, משום שאנו קטנים ולא מוגדרים מספיק: לא קיבוץ לא מושב, לא מחוברים לעיר,מבחינת משרדו גם אין תוכניות פיתוח משמעותיות לאזור- לא מענין....

הימים עוברים. ביום בו מישהו עונה לנו, מתייחס לנושא אנחנו נישאים על גלים של אופטימיות, ברוב הימים תחושת ה'אין תזוזה' די מייאשת.

אנו פותחים חזיתות נוספות מעבר לשעות העבודה מנהלים  שיחות רבות עם משרדי הממשלה, אנחנו מתכנסים (ברפאל) פעם בחדרו של יענק'לה ליכטר ופעם בחדרי, אח"כ מכנסים עוד חברים, עוזי קורן , מיכה אורון, איתן דוברוב, מאוחר יותר יאיר חוצב ומחליטים על צעדים לפעולה:

 

 

א.        רותמים את הנהלת רפאל.

ב.         מחפשים קבוצות אזרחים נוספים שרוצים התיישבות  מסוג חדש ומנסים להתארגן ביחד, ככוח דוחף.

ג.          מגלים שיש מחלקת התיישבות של הסוכנות ומחליטים לפנות אליה.

בהנהלת רפאל מחלטים לעזור לנו לקדם את העניינים. דוד הראל סמנכ"ל לכ"א נרתם לעזרתנו ומבקש שנעדכן אותו במהלכים ואם צריך הוא מוכן לבוא אתנו  לפגישות. אנחנו מגלים בבני הזוג הראל, אנשים חמים תומכים ונלהבים  המוכנים לעזור בכל. גם  זאב בונן מנכל רפא"ל, נרתם לסייע לנו אבל הוא  מבקש להציב גבולות: מצידנו -לא פולטיקה, צניעות ורק עשייה מתואמת עם המוסדות והוא מצידו יעזור בקשירת הקשרים.

בכל הקשור לקבוצות אחרות דומות לנו, אנו לא מגלים אפילו את חברי יעד, שהיו אז גרעין סטודנטים בטכניון שהחליט להקים ישוב שיתופי תעשייתי, ובשל כך דרכו כנראה נסללת בעזרתו של רענן וייץ מנכ"ל ההתיישבות בסוכנות.

 אנו מוצאים את דרכנו לאדם ששמו עוזי גדור, ממושב בית הלוי, עובד מרכז השילטון המקומי, המנסה לאפיין, מתוך מה שעולה מהשטח מגוש אמונים ומאיתנו, צורת התיישבות חדשה, ואנו ביחד מחליטים לקרוא לה ישוב קהילתי. עוזי גדור, אדם צנוע ובעל ניסיון בהקמת חבל לכיש בזמנו, איש רב פעלים בענייני התיישבות, מארגן ישיבות משותפות, יענקלה ליכטר ואני נוטלים חלק במספר ישיבות כאלו, יחד עם חברים מ'ההתיישבות בשטחים', ושם אנו דנים על אופיו לעתיד של הישוב הקהילתי.

נושאים שהתלבטנו בהם : מספר משפחות בישוב, האם כל כמה ישובים יהיו קשורים ל מרכז אזורי, מה הפונקציות שצריך לקיים בכל מקום.

יוצא מסמך שמוצג לסוכנות היהודית ולשילטון המקומי. רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, דוחה אותנו וטוען שהוא מוכן להקים ישובים בצורה כזו, רק כשהם מהווים מרכז אזורי שמספק שרותים לישובים קטנים, שכ"א מהם צריך להיות ישות שמפרנסת את עצמה. באותה עת הסוכנות והוא בראשה  מקימים דגם דומה במעלה אפריים. הרעיון של ישוב קהילתי של 200 משפחות, לא זוכה לתמיכה בסוכנות. בישיבות רבות שאנו עורכים בנציגות הצפון של הבנייה הכפרית, שבראשה ניצב אז שמעון רביד, ועוזר על ידו יוסי פרידמן, יענקלה ליכטר ואני מביאים איתנו  את דוד הראל, כדי לתת סיוע ולאשר את  ההבטחות שרפאל התחייבה לספק עבודה לאנשים והסעות  לעבודה וגם תמיכה במסגרת האפשר. שמעון רביד מלגלג ואומר שיש בחורים טובים רבים בארץ ולא מגיע לנו שום יתרון בזכות היותנו  עובדי רפאל, ואם לא מקימים תשתית כלכלית במקום זה לא יעבור את הסוכנות. . ואז רענן וייץ מתריס שחשוב יותר לחזק את כרמיאל והוא לא מוכן להתיישבות כזו, אלא אם נהיה כפ"ת- כפר תעשייתי, או לפחות נבנה תעשייה במקום,

 אנו מחליטים לחפש 'תרגיל', למצוא דרך שתינתן הבטחה להקמת תעשייה לשגב, כדי שיתנו לנו להקים ישוב. עוד לא ברור מה הסוכנות תסכים לתת....

חוזרים להנהלת רפאל ומבקשים קשר עם הממונים על תעשיות הבטחון. המנכ"ל-זאב בונן מחבר אותנו עם הממונה על תעשיות הביטחון, אלחנן ישי. שוב יענקלה ליכטר ואני 'לוקחים' איתנו  את דוד הראל, ומתיישבים אצל אלחנן ישי. מספרים לו על המפגשים עם רענן וייץ, ועל אי היכולת לקבל אישורים לבניה ותשתיות בלא הקמת תעשיה במקום.

אלחנן ישי , חבר של שמעון פרס שר הביטחון דאז, עוד מימי החלוציות שלהם בגרעין לאלומות, מספר שאולי יש  לנו מזל, והסיפור הוא כדלקמן: לפני שנה היה פיצוץ בתעש רמת השרון,  כל מרכז הארץ הקרובים למקום, נרעשו והחשש להמצאות תחמושת באזור צפוף אוכלוסין שמתפתח בקצב מהיר מטריד את פרנסי הארץ. צריך להעביר את התעש -  מה שלא קרה עד היום כידוע לנו תעש ברמת השרון על מקומה -  אבל אז ניבחנו ברצינות שני אתרים להעברתה: שטח אש 117 כאן מעל סחנין, ושטח דרומה מבאר שבע- לימים רמת חובב. רוצה המזל, אומר לנו אלחנן ושטח 117, מתאפיין בלחות ולכן ולא מתאים לתחמושת. המחשבה היא לרדת לנגב. אם תמצאו מה ניתן להעביר מרפאל - מכון דוד ל117 , אוכל לאשר הקמת מפעל.

לא האמנו למשמע אוזננו, בפעם הראשונה, לאחר שנה של הסתובבות, שאנו נכנסים ל'פוקציונר', ויוצאים עם הבטחה שאולי יצא  משהו. דוד הראל אומר "יופי, אבל  את מה נוציא ונעביר מרפאל?", אנחנו אומרים, "מה זאת אומרת, נמצא משהו ונשכנע את רענן וייץ". מאיפה שאבנו את הביטחון הזה ומהיכן החוצפה. היום נדמה לי שרק רוח האופטימיות לנוכח תשובתו של אלחנן ישי  נתנה לנו את התעוזה.  

למחרת אנו מבקשים להפגש עם המנכ'ל, בעזרתו של דוד הראל אנחנו מגיעים, מדווחים על ההתפתחות עם אלחנן ומדגישים שזו פירצה  באמצעותה ניתן לשכנע את המחלקה להתישבות בסוכנות. והנה מבלי שידענו ומבלי שתאמנו שוב צרוף מקרים שנותן דחיפה והרגשה שאולי זה לא סתם חלום. זאב בונן, מספר שאתמול התקיימה ישיבה במשרדו, ואחד מראשי המחלקות העלה את הצורך להפריד את מחלקת  היצור ממחלקת הפיתוח. בחריץ הזה שנפתח בדלת נכנסנו במלא המרץ כדי לשכנע שזה רעיון מצויין להקמת היצור ב117 , והבאנו לדוגמא את מקרה התע"א שהקימה מפעל יצור בבני יהודה, זאב בונן המנכ"ל אומר אני מוכן לנסות אבל לכו לגיורא שלגי, שהעלה את רעיון הפרדת היצור מהפיתוח אם יסכים להקמת מפעל יצור שם, נוציא מכתב לאלחנן ישי והוא בודאי יתן את האישורים העקרוניים שתוכלו להציג לרענן וייץ.

ואצל  גיורא שלגי , אני שומע, רק לפני שבוע מחלקתו ביצעה ניסוי חוזר בטיל אויר אויר והפעם בהצלחה. כאשר בוצע ניסוי כושל, סיבת הכישלון היתה בתחום עיסוקי. הצלחתי לבצע אנליזה להוכיחה ולהציע תיקון. התיקון היה פשוט ומהיר, ציפוי בידוד להסתרת מקור קרינת הדופן, ועין הטיל התבייתה הפעם בטיל המטרה. כולנו שמחנו, אפשר היה להכריז על גמר הפיתוח ולעבור לשלב היצור, וזו בדיוק הבעיה היכן ייצרו אותו בתהליכי יצור מסודרים.

הבושה להתערב ברמה של ראש מחלקה, קצת אחזה בי, אבל המקרה של הפתרון שהיה לי בו חלק, דבריו של המנכ"ל, ותחושת הרצון להשיג פתרון להקמת ישוב בערה בנו, התגברתי  על אי הנעימות, הרמתי טלפון ובקשתי מגיורא שלגי פגישה דחופה. מהצד השני אני שומע אותו שואל, מה קרה מצאת שגיאה בחישובים. לא אמרתי, בזה אני בטוח, ועובדה שהניסוי הצליח, הנושא הוא אחר ונדמה לי שתשמח לשמוע. גיורא לא ידע, שאני מעורב גם בענייני ההתיישבות. אני מגיע למשרדו, מספר לו את ההתפתחויות ובתנוחת ראש אופיינית, של חצי סיבוב וסוקר אותי מלמטה למעלה, לוודא אולי, איזו מתיחה, וחיוך אלכסוני שובבי וביישני מאיר את פניו, והוא אומר זאב בונן  שלח אותך אלי לקבל אישור לרעיון מפעל יצור?! או להקמת מפעל בשטח אש 117. אמרתי שזאב בונן אמר שהוא מוכן לשניהם אם תסכים שהרעיון שלך להפרדת היצור ימומש במפעל יצור שיוקם שם, כמובן אם כל התהליכים יתממשו.

גיורא זרח : נפלת כאן משמים. לא, אני אומר לו, אתה  נפלת לנו משמים.              העלית את הרעיון הזה, אצל זאב בונן, בדיוק במועד ההיסטורי, שהיינו זקוקים לו. לולא הפיצוץ ברמת השרון, לולא הרעיון שלך הפרדת היצור מהפיתוח, יש לשער שהיינו נשארים תקועים עם המחלקה להתיישבות והממשלה עוד זמן רב.

כאשר אמרתי זאת, לא ידעתי מה מחכה לנו, בהמשך דרך החתחתים, אבל מאוד  שמחנו שנינו.

כשנתיים אחר כך מתחיל ברפאל תהליך תיכנוני של פרוייקט לשם, וב- 81 שטח אש 117 הופך ל'לשם' ובו מפעל היצור של הטילים. כשזאב  נזכר באותם ימים ובפריצה הדרך, חיוך של נחת רוח מאיר את פניו. שוב חוזרת תחושת ההישג הכביר שהושג. לגימה מכוס מים והוא ממשיך לספר ועובר לקצת היסטוריה ורקע כללי.

 

מבחינה ארצית, באותם ימים, שנת 1976 פרצו התפרעויות קשות בסכנין, שלמים נקראו 'יום האדמה', דבר שהביא למודעות הגורמים שמטפלים בגליל, את נושא הדמוגרפיה  בחבל ארץ זה. התחילו לדבר על יהוד הגליל. הגרעין הראשון שזכה לפנייה מצד הגורמים המיישבים היה גרעין רפאל לשגב.

ואנחנו, מובילי הרעיון, ממשיכים את מסע התלאות מול הסוכנות והממשלה. יענקלה ליכטר, עוזי קורן ואני ואיתנו לעתים אנשים נוספים ממשיכים בדרך לחתת רגלינו  בין שרים ומשרדי ממשלה מצד אחר ובתוך מסדרונות הסוכנות וחדריה מצד שני......  באותם ימים פגשנו את חיים ברלב, את ישראל גלילי, את יחיעם וייץ יחיאל אדמוני יו'ר הסוכנות ועוד רבים וטובים שמילאו תפקידים שונים אבל שמותיהם מוכרים פחות לציבור. בנוסף  לכל ההתרוצציות האלו היה צריך גם לענות על תנאי התיישבות בהתאם  לרעיון שהיה מקובל עד אז של 'תנועה מיישבת' זו הדואגת שאם ישוב נקלע לצרות, וחלק מהאנשים נוטש, היא אמורה להביא אחרים במקומם.

בנקודה זו כמו שקורה פעמים רבות בין יהודים, נוצר פילוג בתוך הגרעין.  היתה אסיפה סוערת, שקדמו לה דיבורים, ויכוחים, התלבטויות ורגשות עזים וקשים.

החלק שהיה מוכן ללכת עם השיטה בהתאמה לגירסה המקומית ולחבור לתנועת המושבים, הפך להיות עצמון.

החלק של הגרעין שלא הסכים ללכת עם תנועת המושבים והלך עם המושבות, היה הבסיס ליובלים.

ואנחנו, מובילי הרעיון, ממשיכים את מסע התלאות מול הסוכנות והממשלה. יענקלה ליכטר, עוזי קורן ואני ואיתנו לעתים אנשים נוספים ממשיכים בדרך לחתת רגלינו  בין שרים ומשרדי ממשלה מצד אחר ובתוך מסדרונות הסוכנות וחדריה מצד שני......  באותם ימים פגשנו את חיים ברלב, את ישראל גלילי, את יחיעם וייץ יחיאל אדמוני יו'ר הסוכנות ועוד רבים וטובים שמילאו תפקידים שונים אבל שמותיהם מוכרים פחות לציבור. בנוסף  לכל ההתרוצציות האלו היה צריך גם לענות על תנאי התיישבות בהתאם  לרעיון שהיה מקובל עד אז של 'תנועה מיישבת' זו הדואגת שאם ישוב נקלע לצרות, וחלק מהאנשים נוטש, היא אמורה להביא אחרים במקומם.

בנקודה זו כמו שקורה פעמים רבות בין יהודים, נוצר פילוג בתוך הגרעין.  היתה אסיפה סוערת, שקדמו לה דיבורים, ויכוחים, התלבטויות ורגשות עזים וקשים.

החלק שהיה מוכן ללכת עם השיטה בהתאמה לגירסה המקומית ולחבור לתנועת המושבים, הפך להיות עצמון.

החלק של הגרעין שלא הסכים ללכת עם תנועת המושבים והלך עם האיחוד החקלאי, היה הבסיס ליובלים.

 

"כמי שהיה שותף פעיל, יכול אני לומר, כי תועלת צמחה לנו מהשותפות הזו עם תנועה מיישבת בעלת נסיון רב. זה עזר לנו  בהבנת התהליכים, בהשגת הגבעה עליה אנו יושבים במלחמתנו מול הסוכנות. יחד עם זאת, טוב עשינו במשך השנים, כשלא קשרנו את עצמנו בשום התקשרות כלכלית למחויביות לתנועה והשכלנו לעמוד על שלנו בבניית יישוב שמתאים לתנאי חיינו ולשאיפותינו.

אין מה לומר ההווה אפילו יותר יפה מהחלום....ובגוש שגב קמו שני ישובים לתפארת וגם לשם הוקמה והאזור הרוויח"

 

 

 

 

 

 

17/02/2013 21:31:51
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

איך זה התחיל 

פרופיל מתיישב

אסתר דגון נשואה לצבי

מראשוני מערכת החינוך

עלתה ליובלים 8.8.82,

 אמא לשלושה סבתא לארבעה נכדים.

 

 

את יודעת", אומר לי צבי, כשאני בדרכי להכין ארוחת ערב, "מתארגן גרעין של עובדי רפא"ל להקמת ישוב בגליל". משכתי בכתפי והמשכתי הלאה, אך צבי אינו מרפה:  "ישנה אפשרות גם לאנשים מחוץ להצטרף". "נו, אז מה?!" אני עונה. "אני רוצה שנרשם". הבנתי מיד שכאן קבור הכלב. "למה זה טוב?". יש לנו דירה יפה, מקומות עבודה מסודרים, אנו גרים קרוב למשפחה, מה צריך יותר?

אך צבי אינו מרפה: "בואי נרשם!". חשבתי שהכול עורבא פרח. "טוב, אם אתה כל כך רוצה" עניתי. וכך הצטרפנו לגרעין.

השנים נוקפות, והנה -אחרי ה"מהפך" הפוליטי המפורסם-  אנו מתבשרים שהעסק מתחיל לקרום עור וגידים. שר השיכון, אריק שרון, מטיל את כל כובד משקלו (תרתי משמע), ומתקבלת החלטה להקים 32 מצפים בגליל.

אנחנו מצטרפים לאלה שרוצים ישוב קהילתי. מתחילים לבנות את בתי הישוב; מה שנראה כחלום הופך למציאות. כאן, יש להודות, משהו קורה לי: פתאום אני חשה שאני שותפה לאירוע היסטורי, אם עד עכשיו קראתי על מקימי ההתיישבות בארץ בימים עברו, כעת אני ומשפחתי  הולכים בעקבותיהם, ובונים דגם התיישבות חדש - ישוב קהילתי.

לי אישית זה מאד התאים, אהבתי את הרעיון שהשותפות היא חברתית ולא כלכלית.

 

מערכת החינוך

במקביל להכנות למעבר למגורים ביובלים, הייתי בועדת החינוך האזורית, שהייתה אמורה ליצור את מוסדות החינוך היישוביים והאזוריים.

היינו נוסעים בערב לישיבות בגוש שהתקיימו ,בחוות יבור, (המחנה זמני של עצמון) או ביעד, כל נסיעה נראתה לי כמסע אל מעבר להרי החושך. רעיה קליסמן הייתה הנציגה הפעילה של יובלים, וגייסה לצידה מספר מתנדבות מאלו שעסקו בחינוך, וביניהן - גם אני .

להודות על האמת, חשבתי להמשיך לעבוד בחיפה גם אחרי המעבר ליובלים. אך כשהוצא לי לעבוד במשגב - הסכמתי. החלטה זו, הייתה אחת ההחלטות החשובות בחיי המקצועיים. באתי למשגב עם ניסיון רב, וגיליתי שיש לחינוך פנים נוספות, שאותן לא הכרתי. בית הספר הוקם לפי המתווה של ד"ר אלי מנברג, במתכונת שעד אז לא הייתה נפוצה בישראל.

בית הספר חולק לבתים דו- גיליים, כשהרעיון מאחורי החלוקה היה: פעם אני צעיר בשכבה, ופעם - בוגר. גם הישיבה בכיתות הייתה בקבוצות, ולא ישיבה פרונטאלית בטורים. אם בתי הספר שבהם עבדתי קודם היו במתכונת התפיסה שהתאימה למהפכה התעשייתית, תפיסה בה הדגש על הקבוצה, הרי שבמשגב הגישה הייתה יותר אישית, ושמה את הדגש על הפרט.

עבורי, עם כל הוותק ,זו הייתה פואמה פדגוגית: נחשפתי לצורות עבודה שונות; ראיתי ילדים שבאים בשמחה לבית הספר; והעבודה עם ד"ר מנברג העשירה אותי מבחינה פדגוגית. הייתה בינינו חלוקת עבודה: הוא אחראי על הרוח, ואני - על החומר. בחדר המורים נוצר הווי של ידידות, והיחסים היו מאד קרובים.

לא שהיה קל... הביקורת מצד ההורים הייתה קטלנית. היו הורים שטענו שבית הספר הפך לקייטנה, וזה לא רציני. במיוחד, כאשר נדרשו לשלם עבור כיתות קטנות (שהן משאת נפשו של כל מורה). היום זו אחת הדרישות ממערכת החינוך, אך אז נהגו על-פי התפיסה כי בעל המאה הוא בעל הדעה, וההורים הפכו ממעורבים למתערבים בנעשה בבית הספר. איני יכולה למנות את מספר השעות שביליתי במחיצת הורים, כדי להסביר להם לאן הולך הכסף. לא פעם נתנו לי הרגשה שהכסף הולך כביכול לכיסנו הפרטי, והייתי צריכה להוכיח באותות ובמופתים ש"אין לי אחות".

אף על פי כן ולמרות הכול, נהניתי מתקופת עבודתי בבית הספר הקהילתי משגב.

היו מספר שיאים בעבודה. הראשון היה שנת בר המצווה, שבה נחשפו התלמידים (וגם המורים), במסגרת י"ג משימות, לדברים לא שיגרתים.  חפרנו עתיקות בראש זית, וגילינו בחפירה כדים מתקופת בית ראשון שבהם אחסנו תבואה, שמן ויין. בקרנו בישוב בני עייש ,ליד רחובות,לסוף שבוע, והתוודענו לעדה התימנית ולמנהגי השבת שלהם; טיילנו לירושלים; עשינו עבודות שורשים; ועוד, ועוד. בסיום אותה שנה, נערכה מסיבה שנושאה היה הגליל. במסכת הוצגה ההיסטוריה של הגליל מתקופת בית שני ועד ימינו.

שיא נוסף היה קבלת פרס החינוך בבית הנשיא בירושלים. נערכה הגרלה בין המורים מי ייסע, ונפל בחלקי לנסוע, ולהיות עדה למשהו שעבורי הוא חד פעמי. ההתרגשות הייתה אדירה, ובדרך הביתה שררה מין שמחה שקשה להסביר.

חידוש מעניין נוסף שהנהיג אלי מנברג, היה ימי הזה"ב (זהירות! הורים בדרך): פעם בשנה היינו עוזבים את בית הספר ביום חמישי בצהרים, כשביום  שישי (אז עוד התקיימו לימודים ביום זה) הורים באו ללמד, וכן מורים, שמסיבה כלשהיא לא נסעו. במסגרת זו היה מתכון קבוע: ביום חמישי אחר הצהרים היינו נפגשים עם אנשים שקשורים לחינוך, שומעים הרצאה, או מנהלים שיחה בנושאי חינוך .  ביום שבת היינו מטיילים באזור, וחוזרים עייפים אך מאושרים. לדעתי, ימי זה"ב היה מיזם חשוב שנתן לנו אפשרות לראות מה נעשה בתחום החינוך ברחבי הארץ; גיבש חברתית את הצוות, ונתן להורים שהתנדבו, הזדמנות לחוות מהי עבודת המורה. רבים הודו בפני, שהם מעריכים את עבודתנו אחרת. לא קל להיות מורה, אף עם הילדים החמודים של משגב.

שיא השיאים, מבחינתי לפחות, הן כמחנכת והן כאם, היה סיום מחזור א' בשנת 1989. מי מאתנו זכה להיות מחזור א'? מעטים בלבד, והנה קבוצת ילדים במשגב עשתה היסטוריה: המחזור הראשון של בית הספר! ההכנות לסיום היו מאד מרגשות,

  ברגע שנסתיימו המבחנים, התחילו ההכנות הקדחתניות למסיבת הסיום. המסיבה הייתה הצלחה מעל ומעבר! מה שריגש אותי במיוחד - היה, כמובן, שבתי בין הבוגרים. והנאום שנשא עמיהוד נוב ז"ל, שנסב אודות המשמעות של להיות מחזור ראשון; כמה שהוא התקנא בכאלה שהיו מחזור א'! והנה, בזכות בנו, גם הוא חווה מה זה להיות מחזור ראשון. הנאום ריגש אותי עד דמעות: הבנתי שאני עדה לעוד פרק בהיסטוריה הקצרה של ההתיישבות החדשה בגליל.

 

 

ראיינה(את עצמה) וכתבה אסתר דגון

 

 

 

 

24/02/2013 08:25:55
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-10/11/2013 10:52:30

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות