דבר העורך

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

מיומני הספרנית

קחו שלוש נשים אוהבות ספר ושימו אותן יחד בחנות ספרים סיטונאית עם סכום בעל ארבע ספרות.

תנו להן שעה וחצי ותראו מה קורה.

 

כשחציו העליון של שעון החול יתרוקן, תמצאו בוודאי שלוש נשים מאושרות מאוד ומסביבן שתי עגלות ברזל מרוקנות וחמישה או שישה ארגזים מפוצצים בעשרות ספרים. רשימת ההזמנות מונחת בפח, מקומטת, לאחר שכל השורות סומנו ב-V גאה. ותא המטען של המכונית הומה- מהדורות חדשות של קלאסיקות ישנות, תריסר רומאנים סוחטי דמעות, שניים שלושה ספרי מתח ומסתורין, ספר איורים מרנין-לב שמוקדש ל"אומנים שעוד לא גילו אותם", הכרך החדש של סדרת קומיקס לוהטת ישר מתנור המו"ל, עשרה ספרי עיון בנושאי חינוך, פסיכולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, מדע... עשרות ספרים באנגלית שטרם תורגמו או שלא תורגמו מספיק טוב, שני ספרים אכילים לפעוטות וכמובן- כל רבי המכר החדשים למבוגרים, נערים וילדים. 

האוטו הקטן ירטון ויקרטע במעלה הכביש המתפתל למשגב. אל אחד הארגזים תתגנב הוצאה מיוחדת של ספר מדע בדיוני באנגלית, שכבר אי אפשר למצוא ורק כשיגיעו בחזרה לספרייה, רצוצות אך מותשות, יגלו ששכחו לקחת את ספר התלת-מימדי שמספר על הרפתקאותיו של מרקו פולו במזרח הרחוק. 

אין דבר, בעוד חודש יצא משלוח נוסף.   

 

הספרים החדשים נכנסים לביתם החדש נרגשים ומעט סמוקים מבושה.

ובתוך ההיכל - החבר'ה הוותיקים על המדפים שולחים קריצה, אולי שריקת התפעלות. 

החדשים יפים כל כך, עור פניהם חלק ודפיהם לבנים, נקיים ופריכים, כריכתם מעורטלת וריחם טהור. אבל כדי לקבלם למשפחה המתרחבת צריך לעבור תהליך קטן של רישום וסימון במדבקה, שמא ילכו לאיבוד ולא ימצאו את הדרך בחזרה הביתה... 

 

מחר תגיע האישה הרביעית, להלבישם במעטפת ניילון ולסמנם בירוק, סגול, אדום, לבן, ואז יצטרפו אל החגיגה הכללית. תחילה ידורו בכוננית ה"חדשים" או ב"מומלצים", אבל תוך שעות ספורות ברי המזל שבהם יצאו כבר לסיור ראשון בבתינו, יאכלו קצת מרק, ישתו קצת קפה או יין, יעשו אמבטיה טובה, ילוו את אלו ששנתם נודדת ולמחרת בבוקר יִפַּתְחו בחשאי מתחת לשולחן, לבל תשגיח המורה (או הבוס...).

 

שבוע או שבועיים מאוחר יותר, כשיוחזרו אחר כבוד לספרייה, ייצמדו אלו לאלו בבטן התיבה החשוכה, יחלקו חוויות, יתלוננו על הכתמים החדשים ועל הסימניות המוזרות שנשכחו בין דפיהם (עלה?! נוצה?! נייר טואלט?!) ואז יימשו מן התיבה בידיים אוהבות, אותן ידיים שבחרו אותם בחנות, ויושבו אחר כבוד למדפי הקבע.

שם, לבטח ייהנו מן הקרירות, מהסדר ומהשקט הנעים, אבל בסתר ליבם יתפללו שחיי המדף שלהם יהיו קצרים גם הפעם, שעיניים דומעות מבכי ומצחוק, ממתח, הפתעה ואושר, ילטפו את אותיותיהם שוב בקרוב.

 

 

 

 

לנוחיותכם והנאתכם, הנה קישור ל"חדש על המדף" שלנו:

 http://www.misgav.org.il/3306/

להתראות בספריה...

09/11/2010 01:36:25
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

 

 

סדנת הכתיבה "האדם הכותב" מפתחת כישורי כתיבה הטמונים במגירות הנפש של כל אחד מאיתנו ומוציאה אותם לאור... מערך הסדנא מורכב ממחזור של עשרה מפגשים שבועיים ומעגל קבוע של כעשרה משתתפים בכל מחזור. בכל מפגש אנו עוברים תהליך של כתיבה אישית ועיון ומשוב קבוצתיים.

מנחי הסדנא: 

בוריס זיידמן - זוכה פרס אקו"ם ומועמד לפרס ספיר, מרצה לתקשורת חזותית וכתיבה יוצרת בבצלאל ובמכללה האקדמית גליל מערבי (ספרו הראשון "המינגווי וגשם הציפורים המתות" ראה אור ב"עם עובד" וספרו החדש "שפה שסועה" יצא לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן")

רחלי שובל - בוגרת המחזור הראשון של סדנת הכתיבה, סיפור ראשון שלה כבר זכה בתחרות "סיפורי תל אביב" והתפרסם בקובץ סיפורים בהוצאת סטימצקי.

הסדנא מתקיימת בספריית המועצה המקומית משגב כבר מעל לשנתיים ובקרוב תפתח קבוצה חדשה בספריית כפר ורדים.

ההשתתפות בסדנא אינה דורשת כישורים מיוחדים או ניסיון קודם בכתיבה. מגירות מלאות תתקבלנה בברכה, אך אינן הכרחיות להצטרפות למעגל הכותבים. מה שכן דרוש זו סקרנות בסיסית אך אין סופית, ''בטן מלאה'' באזור הראש והלב על המתרחש סביבכם, ורצון לחוות הרפתקה רגשית ואינטלקטואלית מיוחדת במינה.

בטור זה נפרסם סיפורים מפרי עטם של משתתפי הסדנא.

 

 בינואר תיפתח סדנא חדשה וההרשמה בעיצומה.

 

 

 

 

קלצונה אינפרנו

4 כוסות קמח, 2 ביצים, קצת מלח, אולי קצת סוכר...

לוצי'ה יושבת במיטה , בין הסדינים המעומלנים מדי ומנהלת דיאלוגים ארוכים עם השיניים הפוזלות מתוך הכוס.

היא יכולה לשמוע את כלתה מדקלמת לעצמה את מתכון הקלצונה המפורסם של משפחת מצוני.

"לעולם היא לא תעשה קלצונה כמונו" אומרת לוצ'יה לשיניים.

כלתה רוסלה היא אישה יפה מדי. אצבעותיה לא בנויות ללטף בצק או לזרות גבינת פרמז'ן בזרם דק ועדין כמו גשם בחודש אוגוסט.

כבר שבועיים שלוצ'יה יושבת במיטתה בלי לזוז או לדבר. בליבם הם כבר קברו אותה באותו יום שבו נפלה. מדי פעם כנפי הכביסה התלויה מעפעפים מול חלונה, מכניסים פיסות סיפור אל תוך החדר. פעם שרוול חולצה של גבר, פעם קצה שמלת בית ספר.

מתחת לחדר השינה שלה יש תחנת רכבת. בפתח התחנה פסל. המאובנת עם פטמות האבן, שוכבת לה בהתרסה כאילו אין גרוויטציה בעולם. עדיין מזרימה את שקריה הרעילים, מרטיבה את העולם ברומנטיקה מזויפת.

בדיוק כמו באותו יום, כשהיא פתחה את החלון, עמדה מול המראה הגדולה בחדר וחילצה מבין שדיה את הצלב המוזהב. או שחילצה את שדיה מן הצלב?

היא ירדה במדרגות ונכנסה לתוך אולם הנוסעים העירה.

היא זוכרת בדיוק מה לבשה באותו היום. שמלה שחורה שהצליחה לחיות רק בזכות סיכת הפרפר הצבעונית על צווארונה, גרבי משי עם תפר לאורך אחורי הרגל, נעליים שחורות, עם שרוכים דקים והדוקים היטב.

היה לה תיק קטן, אותו הניחה על ברכיה, ועליו את ידיה השלובות, כמו בתפילה אל מול הכומר היפה בכפר בו היא נולדה.

לידה התיישב בחור עם כובע ועיתון. היה לו ריח של זיעה, של טבק, של אלכוהול, של נייר עיתון שרק הודפס, של חטא ושל לחם קודש.

לוצי'ה הידקה עוד יותר את אצבעותיה על התיק שבחיקה, סגרה חזק את הברכיים , נעלה אותן ברך בברך, עצם בעצם, בשר בבשר.

הוא התרומם מכיסאו אחרי כמה תחנות, עשה תנועת "להתראות" עם כובעו ופנה לכיוון דלת הרכבת.

לוצי'ה נשארה יושבת עוד רגע ואז בבת אחת התרוממה וירדה אחריו בתחנה.

"מה את עושה לוציה?" לחשה לה מקהלת הכנסייה.

"אני פאולו". אמר הקול מולה.

"אני לוצי'ה". שמעה את עצמה עונה.

"קפה?". שאל הקול.

"עם קוניאק". היא ענתה.

בבית הקפה הקטן ישבו רוחות. הרוח של האיש שאשתו בגדה בו עם אחר, הרוח של הזונה שפעם עבדה בבית מלון מפואר ועכשיו חתולי הפח הם המעריצים הכי גדולים שלה, הרוח של הבקבוק שפעם היה מלא ועכשיו הוא רק משקולת לתפריטים.

הם התיישבו בפינה הרחוקה מהכניסה. הוא עם הגב לקיר והיא עם הפנים לעצמה. לזאת שהשתקפה במראה ממול.

"מה את עושה לוצ'יה?" הקולות דיברו בקורוס.

הוא הושיט לה את היד מעבר לשולחן, ליטף את פרקי אצבעותיה כמנסה להאדים את הלובן הנוקשה, ליטף את פניה אוסף באצבעותיו דמעה טועה, טעם אותה ואמר:

"טעם של קיץ".

ובאותו אחר הצהריים המלאכים סילקו את לוצ'יה מגן העדן לגיהינום הכי יפה של בני תמותה.

שלושים שנה היא משחזרת את אותו אחר הצהריים, מקעקעת את הריחות והמילים בזכרונה, ממלאה את הקלצונה בעוד זכרון מלוח.

 

"אתה חושב שצריך כבר להזמין את הכומר?" שאלה רוסלה את בעלה באותו הערב.

לוצי'ה מדמיינת אותם באים מדי פעם לשים פרחים טריים על האבן השחוקה, אולי יבכו, אולי כבר לא, והיא תמתין לה שם בשקט עד שהם ילכו ואז תשיר את השורות שלה:

"כאן שוכבת לוצי'ה, זאת שחיה פעם אחת לפני שמתה."

 

הכותבת: בת עמי אזוב (קיבוץ אילון)

נכתב כתרגיל השראה מתמונות

 

 

 

 

18/11/2010 09:24:44
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-24/11/2010 18:07:54

חיבוקי דעות

"...ניסים גלויים צדיקות שלי, נשמות יפות, ניסים גלויים. הקדוש ברוך הוא אוהב אתכן ברוך השם, קצת תהילים, קצת לשמור שבת והניסים מתגלים. איזה דברים יש בעולם הזה, השם ישמור, אבל הישועה - כהרף עין! איזה דברים שאני ראיתי... תהילים ושבת זה מוקסיפן פורטה טבעי, בואו בנות קומו, תצטרפו אליי - שמעעעעע ישראאאאאל אדווווני אאלווווהייינווו אדוווניי אאאחד, קדימה אני רוצה לשמוע אתכן, שממעעעע......"

האישה הגוצה עומדת מולנו, ידיה מכסות את העיניים הבוערות והיא מתנועעת קדימה ואחורה בדבקות.

אני מעיפה מבט על הנשים מסביבי, רובן נכנסו לאקסטזה המבוקשת אבל חלקן, כמוני, מביטות סביבן במבוכה. מה אני עושה פה?? אלוהים, האישה הזאת מטורללת לגמרי, היא ממש מפחידה אותי, רק שלא תתקרב.

הקול ההיסטרי ממשיך "קדימה בנות צדיקות שלי, עכשיו תעצמו את העיניים ותדברו איתו, תבקשו, תתפללו..." מלמול מתפשט בחדר, ומדי פעם צעקה.

נועה עומדת לידי, שקועה בתפילה חרישית. הולם אותה הקטע הרוחני, יש לה מראה מלאכי כזה של אחת שחיה על מים דלי קלוריות. שבוע שעבר היא סחבה אותי לסדנת טנטרה במרכז של אושו, לפני זה לשיעור בלימוד הכרתי וחיזוק התודעה הטרנצנדנטלית, אבל זה השיא. הרבנית הזאת צריכה אשפוז דחוף וטיפול תרופתי מידי.

"....לא אכפת לו אם יש לך עגיל בלשון, או בגבה, או קעקועים על הגוף, לא משנה מה עשית, הוא האבא של כולנו, ישתבח שמו!" קולה שוב עלה לטונים מזעזעים "אלוקים, אלוקים, אנחנו אוהבות אותך! א..לו...קים , אמונה זה סם החיים צדיקות שלי. יש כאלה משתמשים בסמי מוות אבל פה יש סם חיים,  חיי עולם בעזרת השם!"

הנה היא מתקרבת, העיניים שלה דלוקות לגמרי, ככה גם תיארו לי אותה, כמו על שני אקסטזי כל יום, כל היום. רק שלא תחבק אותי! אני זזה קצת אחורה, והיא ממשיכה להתקרב, מבטה עובר מפרצוף לפרצוף. העיניים שלנו נפגשות לרגע, נדמה לי שהיא עומדת להגיד לי משהו, ואז היא מסתובבת ומתיישבת בכסא שלה ואני חוזרת לנשום. היא נאנחת בקול ואחרי זה מספרת לנו על הילד עם הגידול במוח שרופאיו לא האמינו כשלא הצליחו למצוא כל שריד וזכר, על הגבר ששקע בחובות וקיבל ירושה מפתיעה מדוד נשכח, על הבחורות שהיא פוגשת, המסוממות, הזונות, המדוכאות, שמגלות את האור וזוכות לחיים חדשים. זה נמשך ונמשך, מכונת ירייה של ניסים ונפלאות.  מסביבי הנשים מהנהנות ומחייכות, זורקות איזה ברוך השם מדי פעם. אחר כך היא מדברת על זוגיות "אישה צריכה להיות זמינה לבעלה בכל זמן ובכל מצב, זה התפקיד שלנו, לשמור עליהם מפיתויי היצר הרע, חס וחלילה" היא מוציאה מכיס חלוקה שפתון ומספרת לנו בחיוך שובבי איך היא מורחת אותו על שפתיה לפני כל מפגש עם בעלה, הרב הידוע. אני שואלת את נועה בלחישה אם יש מצב לעוף מפה אבל היא משתיקה אותי וממשיכה להקשיב בעיניים מהופנטות. אני קמה, ממלמלת משהו על שירותים ונמלטת מהחדר המחניק.

 המרכז ללימודי יהדות לנשים "סגולות" נמצא בדירה קטנה ומעט מעופשת ברחוב פיירברג. חדר גדול להרצאות, משרד צפוף ומיושן עם מחשב פרה היסטורי ענק והול שמוביל לשירותים ולמרפסת שצופה לחצר האחורית. אני עוברת במסדרון האפלולי. מהקירות מתבוננים בי רבנים ארוכי זקן ואני כמעט שומעת אותם מצקצקים למראה הכופרת בגופיה. אני מגיעה אל המרפסת, שם עומדים שני כיסאות פלסטיק לבנים ולידם, על מעקה הבטון, מאפרה גדושת בדלים. אני מתיישבת, מדליקה סיגריה ומביטה למעלה, אל השמיים המעורפלים שהעיר מאירה באור חללי.

לא יודעת מה אני רוצה, מה אני מחפשת. מגיעה למקומות הכי הזויים, מתעוררת כל בוקר עם מחסור חמור בסרוטונין, עובדת בעבודה מבאסת, מנסה למצוא איזה אמת ויופי עם עזרים כימיים שמפילים אותי כל פעם מחדש לדיכאון שאחרי. ולמה העצב הזה לא עוזב אותי? אני שומעת את המים יורדים בשירותים ודלת נפתחת.  ומתי גם לי כבר יהיה מישהו למרוח בשבילו ליפסטיק ולהיות "זמינה בכל מצב" אני מחייכת וחושבת על המתולתל מהיער. האמת שאני מוכנה להיות זמינה בשבילו עכשיו.

אני עוצמת עיניים ונזכרת במסיבה לפני שבועיים, ביער, כמעט ויכולה לשמוע את המוזיקה מתנגנת...

"אפשר להצטרף אלייך?"

אמאל´ה.. הרבנית עומדת מעלי, מחייכת. מה היא רוצה ממני? כמה זמן היא כבר עומדת פה?

"כן , בטח" אני מתיישרת והיא מתיישבת בכסא שלידי, מסרבת לסיגריה שאני מציעה לה "נגמלתי, ברוך השם".

שתיקה כבדה. אני נבוכה וחוששת, מגניבה אליה מבטים, רק שלא תתחיל להתנבא לי פתאום.

"הייתי צריכה לנשום קצת אוויר" היא אומרת בקול שמפתיע אותי בנורמאליות שלו ואחר כך מצביעה אל הסהר הדק שהופיע פתאום מעל מגדלי עזריאלי, "תראי את הירח".

  הילה מטושטשת מופיעה מסביב לציפורן האור החודרנית ואני עוצמת עיניים חזק כדי לשמור את הדמעות בפנים. אני נופלת חזק כי זה זיוף, זה שקר, שקר יפהפה ומפתה ומקסים  אבל הוא לא מחזיק מעמד וכשזה נגמר אני חוזרת למציאות שלי, הלא ברורה, המפוזרת, האפורה כל כך ליד הנוצץ ההוא, ואני מרגישה כמו אפס. לא, לא אפס, אפס הוא עגול ושלם וסגור על עצמו ואני רק קווים מרוסקים שלא מתחברים לשום דבר, חסרי צורה, חסרי משמעות...

"הכול יהיה בסדר" אומרת הרבנית בקול שקט, עדיין מסתכלת למעלה, "כל יום הוא חדש, הכול משתנה כול הזמן, כמו הירח". אני מסתכלת עליה והיא מפנה אליי את מבטה. "אל תדאגי, צדיקה שלי, אני מתפללת עלייך, בעזרת השם הכול יסתדר לך.." "אני לא צדיקה!" יוצא לי קצת יותר תקיף ממה שהתכוונתי, ואני מנמיכה את הקול "ואני לא מתכונת לקרוא תהילים או לשמור שבת, אם לא אכפת לך".  היא מחייכת "זה בסדר" ואז היא מוסיפה בקול מהורהר "תראי את הירח הזה, רובו באפלה אבל מה שאנחנו רואים זה את האור, הרבה יותר מעניין להסתכל על האור, לא?" היא שואלת אותי ולא מחכה לתשובה.          

"טוב, חביבתי, אני צריכה לחזור לבנות שלי" היא קמה ואחרי מחשבה מוסיפה "את יודעת, לפעמים הצדיקות מתחבאת מתחת לכל מיני תחפושות" עיניה בורקות וטובות ואני מוצאת את עצמי פתאום מחובקת איתה בחיבוק מסורבל, מרטיבה לה את החלוק בדמעות שהשתחררו. יש לה ריח של זיעה ושל חלה מתוקה וסבון של תינוקות והיא מחזיקה אותי חזק עד שאני מפסיקה לבכות.

 

29/11/2010 14:34:43
להוסיף תגובה 3 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-26/01/2011 07:20:35

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות