http://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%91/190731637642996 שבילים ברשת

מיומני הספרנית

השבוע הלכתי לטקס יום הזיכרון של בית הספר כנציגת הספרייה.

זאת לא בדיחה. החלטנו שכל אחד מן הצוות (אנחנו רק ארבעה כרגע) יתארח בטקס אחר, וכך היה.

מצאתי את עצמי צועדת בתוך ים כחול לבן של תלמידים אל הפארק, ושם התקיים טקס מכובד ומרגש. התלמידים היו שקטים ומרוכזים ואפילו השמש התחשבה ולא קפחה על ראשינו.

מה שאהבתי בטקס הזה היה המימד האישי שהיה בו. את הנואמים ואת מדליקי המשואות שלא דיברו גבוהה גבוהה על סיסמאות מופשטות, אלא על בני אדם שהכירו ושאת חסרונם הם כואבים בכל יום.

זה הזכיר לי את דבריו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ'  על המדינה (מדינת ישראל כמו כל מדינה אחרת). הוא הדגיש שהמדינה הינה כלי ולא ערך, אמצעי ולא מטרה, מנגנון ולא הגשמת-חזון. המדינה עצמה אינה דבר קדוש שיש להקריב את חייך למענו. המדינה היא הדרך של בני האדם לחיות באופן קיבוצי בהתאם לערכים ונתונים משותפים שהם חולקים. לכן, החייל המגן על המדינה, הוא בעצם אדם המגן על בני אדם ולא יותר מזה. ובזאת גדולתו.

לייבוביץ' נהג להביע את עמדותיו הפוליטיות, הפילוסופיות, הדתיות והמוסריות באופן מתריס וחד והשתמש בביטויים פרובוקטיביים וקיצוניים למדי. זה היה הסגנון שלו וזאת היתה הדרך שלו לעורר. לעורר את הישנים, את הסהרוריים, את התקשורת, את הביקורת, את הדיונים ואת המעשים.

וכך אמר אורי אבנרי בעקבות וויתורו של לייבוביץ' על פרס ישראל: "כמחיר לקבלת פרס ישראל נדרש פרופסור ליבוביץ לצנזר את עצמו ולהגיד מעתה והלאה רק דברים 'מהוגנים' שלא ירגיזו אף אחד. הוא החליט שהמחיר יקר מדי. הוא לא יקבל את פרס ישראל, אך יזכה לפרס שרק מעטים זוכים לו – להישאר נאמן לעצמו ולדרכו, בכל מחיר, ללא פשרות."

רגע לפני שהתחיל הטקס, פגשתי נערה אחת בספרייה. חולצתה לבנה, פניה יפים ועצובים כיאה ליום, ראשה מלא ערכים ורצון לקחת חלק, בדיוק כמו כל השאר. אבל היא בחרה שלא ללכת עם כל העדר (שגם אני הצטרפתי אליו כאמור). היא סיפרה לי בשקט שטקסים וצפירות אינם גורמים לה לחוש הזדהות עם הנופלים, אלא להיפך. ועל כן היא מעדיפה להסתתר בספרייה, להתייחד עם ספר, למצוא בין המילים את האדם, לחוש את הכאב, את האובדן, את האחריות ואת שותפות הגורל האיומה באופן אישי ואינטימי. לא להזיל דמעה קולקטיבית בדשא, אלא להיות נאמנה לעצמה ולדעת לקחת מרחק.

לא הספקתי לומר לה שאני מכבדת את בחירתה מאוד, שקשה יותר להיות לבד דווקא ברגעים האלו, ושקריאה אינה דבר פאסיבי לדעתי, אלא להיפך- קריאה יכולה לתקן עולמות. אני מקווה שהיא קראה את מבט עיניי והבינה זאת בעצמה.

תגובה אחרונה ב-17/05/2011 19:18:27

 

 

לפני כשבועיים טסתי לארצות הברית. הטיסה ארכה כ-12 שעות, ולאחריה נסעתי בשלוש רכבות תחתיות לבית חברי בברוקלין.

במהלך הטיסה והנסיעה כולה קראתי את "עולם ללא קץ", רומן היסטורי רחב יריעה המתאר איך זוג אוהב ומוכשר הצליח, כנגד כל הסיכויים לממש את אהבתו ואת שאיפותיו המקצועיות , בתקופה בה שלטו הבורות והבערות.

בטיסה המושב לידי היה פנוי, ויכולתי להתרווח כמה שרציתי.

 

במעבר בין כל רכבת לרכת ניגשו אלי מקומיים, וכנגד כל מה שמספרים על תושבי ניו יורק התעניינו בשלומי, הציעו לי את עזרתם, כיוונו אותי מתחנה לתחנה וסחבו לי את המזוודה הכבדה.

מתחת הבית של חברי עצרה אותי בחורה ושאלה אם אני מחפשת מישהו, ולמעשה ליוותה אותי עד הדלת בחיוך ובאדיבות.

שמחתי ואהבתי את ניו יורק ואת אנשיה.

אחרי שבוע, יצאתי לדרכי חזרה.

היות ומסיבות מובנות המזוודה שלי תפחה בשבוע בניו יורק, הזמנתי מונית שתיקח אותי לשדה התעופה. נהג המונית רימה אותי במחיר, היה לא אדיב באופן כללי, וכשסירבתי לתת לו טיפ התנהג בגסות של ממש. אחרי שהוצאתי בקושי את המזוודה של עצמי מהבגאז' הסתבר לי שהגעתי לשער הלא נכון בשדה התעופה ויצאתי לצעדה לא קצרה כלל. בתור הפקדת המזוודות הפקיד חשב בטעות שעקפתי והגיב כאילו אני רוצחת המונים לפחות.

בהמתנה למטוס היה בלאגן מטורף ליד השער של הטיסה לארץ, ומצאתי את עצמי נהדפת בגסות לאחור.

אז ישבתי על הספסל, ולא הבנתי למה זה קורה לי.

למה טיול כזה נהדר חייב להסתיים ככה?

ואז פתאום ירד לי האסימון - גיליתי שבמשך הציפיה למונית, הנסיעה וההמתנה כולה קראתי ברצף את "לבד בברלין"...

 

אחרית דבר

סגרתי את הספר, טמנתי אותו בתיק, ראיתי כל הטיסה שלושה פרקים רצופים של הטרילוגיה דמדומים.

כך יצאתי לאויר העולם בישראל - חזקה וחושנית, ובעיקר שמחה לחזור הביתה.