http://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%91/190731637642996 שבילים ברשת

מיומני הספרנית

ושמו בישראל: http://www.facebook.com/profile.php?id=100001761248609&v=wall&ref=notif&notif_t=share_wall_create

אתם מוזמנים להציע לנו חברות ואנו נשמח לומר לכם "כן!"

מה יש בדף?

הודעות, אירועים, תמונות, עדכונים, קישורים לאתרים ובלוגים רלוונטיים, פרסומי הוצאות לאור, המלצות וביקורות על ספרים חדשים, דיונים מעניינים ועוד...

מה אין בדף?

דברים מיותרים, דברים מעצבנים, אפשרות להאריך השאלת ספרים...

מוזמנים בהמוניכם!

במשך שעה ורבע סיפר ינץ על שלושת ספרי "הרפתקאות דוד אריה" וגם על "סיפורי איש היער", כולם פרי עטו.

כמאה הורים וילדים מרותקים ישבו והקשיבו לסיפוריו המרתקים וזכו לראות את השלבים השונים של המצאת האיורים ולשמוע איך נולד סיפור בראשו של הסופר ואיך הוא הופך לספר כתוב.

ההרצאה היתה קלילה ומהנה ובסופה ילדי משגב שאלו המון שאלות טובות וחכמות (כמו למשל: "האם באת אלינו ביום רביעי בגלל שדוד אריה מגיע לבית אחייניו בימי רביעי לספר להם על הרפתקאותיו?"). לאחר שענה תשובות טובות וחכמות לא פחות, חתם ינץ על ספריו והזמין את הילדים לשלוח ציורים ושאלות נוספות לאתר של דוד אריה http://www.dodarye.com/ וגם אתם מוזמנים כמובן.

מכיוון שראינו שההיענות גבוהה במיוחד (היתה רשימת המתנה של עשרות ילדים והורים) ביקשנו מינץ להגיע להרצאה נוספת אצלנו בעוד מספר חודשים לרגל הוצאת ספרו החדש שאמור לצאת לאור במאי הקרוב "הרפתקאות דוד אריה בקוטב המערבי" J

אנא עיקבו אחרי הפרסומים והירשמו מראש.

להתראות בספריה...

תגובה אחרונה ב-17/02/2011 21:09:37

אני דוקא אוהבת את רפורמת המוסיקה שהונהגה בספריה לא מכבר,

אני אוהבת לשמוע את התלמידים קוראים יחד מחזה, משוחחים ביניהם, משחקים בקלפים ומרגישים בנוח.

כיף לי לראות תינוק זוחל בין המדפים (גם אם הוא מפיל ספר או שניים)

אבל...

לפעמים אני מרגישה שספריה אמורה בכל זאת להוות אי של תרבותיות בתוך הרעש הזה שנקרא העולם המודרני, הצרכני, ה"אכול כפי יכולתך" שאנחנו חיים בו.

התחלתי להיות מודעת לעניין לפני כחודש, כאשר באמצע שעת סיפור משפחה אחת פצחה בפיקניק. שניצלים (!) חולקו לילדים וכאשר ביקשתי מהם לעצור את החגיגה נעניתי בסירוב. הנימוק המלומד "אם אני אקח מהם את האוכל הם יתחילו לצרוח"  נשמע קצת כמו איום כשזה נאמר באמצע הצגה.

למחרת שמתי לב לכך שישנם אנשים שעונים לטלפון הסלולארי שלהם באמצע הספרייה (ולפעמים אפילו תוך כדי ההשאלה) ופתאום זה כבר לא נראה לי כל כך חינני (ליבראלי, "זורם" ובעיקר מנומס...).

בשבוע שעבר הייתה שעת סיפור (נהדרת, אגב) ושוב נתקלתי בהורה שסירב למנוע מבנו מזון במשך ארבעים וחמש דקות. "תפסתי" אותו עם שקית תפוצ'יפס פתוחה ומכורסמת וביקשתי ממנו (שלוש פעמים) להכניס את השקית לתיק. זכיתי בסירוב מנומס ושוב הנימוק היה: "אם לא אתן לו לאכול הוא יצעק ויפריע". המומה ונסערת ביקשתי מאלה שותפתי לפנות אל ההורה הסרבן והפעם הוא הסביר לה שבנו אינו האכלן היחיד והצביע על ילד נוסף שזלל עוגייה תוך כדי ההצגה.

ובכן, הגיעו מים עד נפש, חברים.

בפעם הבאה אני מתכוונת לעצור את ההצגה באמצע ולשלוח החוצה את כל מי שלא מסוגל להסביר לילדיו שיש מקומות שבהם מתנהגים בצורה מסוימת ועל פי כללים מסוימים.

בפעם הבאה אני מתכוונת לבקש ממי שמשוחח בנייד מולי לדחות את השיחה בדקה או שתיים.

אל תעלבו. זה לא אישי. זה לגמרי אוניברסאלי.

למרות שאנחנו במשגב הפסטורלית ולא בספריית הקונגרס ולא בבית הספרים הלאומי, אנא זכרו- בספריה לא מדברים בטלפון, לא אוכלים, לא מתהלכים יחפים, לא משחיתים ספרים, לא עושים עמידת ידיים...

עם זאת, מותר וגם כדאי לדבר, לצחוק, לדפדף ובעיקר להרגיש טוב. כמו ב... ספרייה.

 

נשמח מאוד מאוד לשמוע את דעתכן/ם בנושא!

תגובה אחרונה ב-11/04/2011 09:19:43