דבר העורך

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

מיומני הספרנית

"פעם הייתי בובה בחלון ראווה." אני אומרת לדורית, אבל היא כבר לא מאמינה לי כמו פעם, כשהיינו בנות 5. לכל דבר היא האמינה לי אז. סיפרתי לה שהעלה שהיא קטפה בשבת הוא רעיל וחוץ מהעונש שאלוהים ייתן לה על חילול השבת היא גם עלולה למות או לקבל פצעים איומים בידיים. וכל השבוע היא ציפתה לאסון. סיפרתי לה גם על האיש הערום שראיתי הולך ברחוב ליד התחנה המרכזית וזה דווקא היה נכון, מה שלא היה נכון זה שעמדתי מולו והוצאתי לו לשון. אבל עכשיו אנחנו בכיתה ד, ודורית מאמינה רק לחצי מהדברים שלי וזה מחייב אותי להשתכלל, כי כשהיא מאמינה לי זה הופך באמת להיות אמיתי, ובאמת הייתי רוצה להיות בובה בחלון ראווה, עם פנים חלקות ושפתיים אדומות , רגליים דקיקות והכי חשוב, אצבעות עדינות. כי האצבעות שלי מכוערות ושמנות. תמיד יש לי לכלוך מתחת לציפורניים שאני אוכלת וגם המון שריטות בברכיים. ואם הייתי בובה בחלון הייתי כל היום מעפעפת לאנשים מולי בעדינות ומתמלאת ברגשות ענוגים, במקום לכעוס כל היום ולהמציא שקרים שדורית תאמין. הכי אני אוהבת את הבובות בשמלות כלה. כשאני נוסעת עם אמא לחיפה לפגוש את פסיכולוגית הילדים שאמורה לגרום לי להפסיק לנשוך ילדים ולאיים עליהם במטאטא של הכיתה, אז אנחנו מחכות לאוטובוס ליד הסלון של הכלות. אמא מעשנת סיגריה כדי להירגע מכל מה שהפסיכולוגית אומרת על התוקפנות שלי ואני מסתכלת בהן ומדמיינת את עצמי שברירית בובתית בשמלת כלה, אני יכולה לעמוד כך שעות, אבל תמיד האוטובוס מגיע בסוף, ואנחנו נדחסות בין כל האנשים הלא בובתיים, המסריחים, המקומטים. העיר התחתית הופכת גם את האנשים היפים לקצת מפויחים, לגסים. דורית לא מאמינה לי אז אני משכללת את הסיפור ואומרת לה שפעם הלכתי עם אמא לחנות בגדי ילדים ובדיוק הבובה שלהם נשברה וביקשו ממני לעמוד שם קצת זמן עד שיתקנו את הבובה, אני רואה את העיניים של דורית נדלקות, "כן ולא זזתי בכלל, אפילו שגרד לי באף, אבל בסוף היה לי אפצ'י, מזל שאף אחד לא עמד אז מול החלון". נראה לי שהיא מאמינה. אני מתמלאת כח מזה שהיא מאמינה לי, המצאתי משהו והוא אמיתי. סימן שבאמת אני יכולה להיות בובה בחלון, אולי אפילו עם שמלת כלה מתנפחת ועם אצבעות מושלמות. אנחנו יורדות בתחנה של קריית חיים, אני מבקשת מאמא שתקנה לי גלידה והיא לא מסכימה, אני מתחילה לצרוח ואנשים מסתכלים עלינו, אמא שונאת כשאנשים מסתכלים עלינו, אז היא קונה לי גלידה ומציתה עוד סיגריה. יש לאמא אצבעות יפות כמעט כמו של הבובה והיא אוחזת בסיגריה באלגנטיות שלא תהיה לי לעולם. בבית אני מתחילה להתאמן בלהיות בובה, אני נעמדת מול הראי עושה פרצוף קריר ולא זזה, אמא נכנסת ושואלת מה אני עושה. אני לא עונה לה. היא הולכת. הריח שלה של הסיגריות והבושם מקיף אותי, נמאס לי, הרגליים שלי מתחילות להירדם ונהיה לי קר מלא לזוז, אבל אני לא זזה. לאט לאט אני מרגישה איך הפנים שלי מתקשות ונהיות חלקות, אצבעות הידיים מתארכות, מתעדנות, אני לא יכולה לזוז עכשיו בכלל, רק לעפעף. אני משקיפה מהחלון על העוברים והשבים כמה גסים הם נראים, אני חשה את השמלה הלבנה הקציפתית, מלטפת את רגליי הדקיקות, אני לוחשת לבובה שלצידי שפעם הייתי ילדה, ילדה רעה ותוקפנית, אבל היא לא מאמינה לי.      

 

סדנת כתיבה חדשה נפתחת בקרוב, נותרו מספר מקומות, לפרטים eitanyam@013net.net

09/01/2011 10:52:19
להוסיף תגובה 9 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-05/07/2011 01:06:36

גם אם אהבתם/ן את "לבד בברלין" וגם אם לא,
זו הזדמנות מצויינת לערוך לכם/ן היכרות עם בלוג נפלא "הרפובליקה הספרותית" שמו, שמתעסק בביקורת ספרותית מעמיקה, מרעיפת תובנות וחובקת מידע.

http://www.lit-republic.co.il/

תהנו!

 

נ.ב.

נשמח מאוד אם תכתבו בתגובות המלצות לאתרים ספרותיים איכותיים נוספים.

13/01/2011 08:47:14
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

סדרת "זבנג" וספר שיאי גינס הם הלהיטים הכי היסטריים בספריית הנוער שלנו.
למה הילדים אוהבים אותם כל כך?

ובכן, אני חוששת שזה קשור לשילוב בין תוכן קליל וריקני עם עושר צבעוני והמון הקצנות קריקטוריסטיות על גבול הטירוף.
יש תכנים מעוררים, מסעירים ואפילו מצחיקים, אבל הדמויות אינן מציאותיות, הן סטריאוטיפיות ושטוחות, ומאפשרות לקרוא בלי להתאמץ ובלי לעורר את השכל או את המצפון.
אני מוצאת את עצמי בכל יום אוספת, עורמת ומשיבה את הערימות הכבדות הללו למדף ומשתעשעת במחשבה להעיף אותם מהחלון.

בשפת הספרנים זה נקרא "לגרוע מהמלאי" ועושים את זה כאשר ספר יוצא מכלל שימוש (למשל כשהוא נרטב, מתלכלך, נקרע או ננשך ע"י כלב) או לאחר שהעלה אבק על המדף במשך עשר שנים והוכיח שלציבור אין בו עניין.
לפעמים גורעים מהמלאי ספרים בגלל שיש בהם תוכן בעייתי, ואז אפשר לקרוא לזה "צנזורה".
אפשר לומר שאקט הצנזור מופעל גם בעת רכישת ספרים חדשים. לכולנו יש העדפות ומשיכות, כמו גם סלידות והימנעויות. כמו שאני מעדיפה לרכוש ספרי קומיקס איכותיים בעיניי, ולא את "זבנג", כך יש כאלו שימנעו מקניית חומרים אחרים, מכל מיני סיבות.


כשלומדים ספרנות זה תמיד הדיון הכי סוער: על איזה ספר מותר ועל איזה אסור לוותר.
יש המצדדים בקדושת חופש הקריאה. לפי גישה זו, כל ספר שיצא לאור ראוי לעמוד על המדף, ללא הבדל דת גזע ומין.
ויש המתנגדים בכל תוקף להכניס לספרייה כל מה שיש בו זימה, אלימות, גזענות וסתם טעם רע.
והיתר, הרוב השקט, ממוקמים אי שם בתווך, בתחום האפור...

 

מה זה בכלל צנזורה?
מקור השם צנזורה הוא במונח הלטיני censor, שמשמעו "בודק", דהינו פקיד הבודק פרסומים וגונז דברים האסורים על ידי השלטון.
הצנזורה הייתה נפוצה בתרבויות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו.
גם הדתות השונות עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן ולחסל אמונות אחרות.           
לדוגמא... 
 בשנת 212 לפני הספירה קיסר סין ציווה להעלות באש את כל ספרי הממלכה.                    
 בשנת 303 שרף הקיסר הרומאי את ספרי הדת הנוצרית החדשה, בתקופת האינקוויזיציה שרפו כמרים נוצרים ברחבי העולם מיני "ספרות זרה" ואת היתר הסתירו במרתפים וכבלו בשלשלאות.
 ב-1562 שרפו הכמרים הספרדים הקתולים בדרום אמריקה את ספרי המאיה, מקור חשוב ונדיר להבנת התרבות האבודה...
 החל מהמאה ה19 היו בתי ספר בארה"ב שהחרימו את "מוצא המינים" ספר תורת האבולוציה של דרווין בטענה שהם סותרים את קיום האל ובריאת העולם.
קראתם או צפיתם ב"שם הורד" מאת אומברטו אקו??
בזמנים המודרניים מתייחסת הצנזורה לבדיקה של ספרים, כתבי-עת, מחזות, סרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, במטרה לשנות או להדחיק קטעים העשויים להיות פוגעניים או חושפי סודות ביטחוניים.                                                                                   
עד לאחרונה, הייתה הצנזורה יציבה במוסדות שונים אפילו במדינות הדמוקרטיות המתקדמות ביותר המאופיינות בחופש הביטוי.
באמצע המאה ה-20, ירד כוחה של הצנזורה בדמוקרטיות רבות, לטובת המתירנות.                                                                                                 
רק בחברות לא דמוקרטיות כמו סין, צפון קוריאה ובורמה, הצנזורה דומיננטית מאוד. היא פועלת בכל הדרגות האומנותיות, האינטלקטואליות, הדתיות, הפוליטיות והציבוריות של חיי הפרט. מעטים המעשים או הביטויים שאינם זוכים לפיקוח רשמי.                                                                 
כיום ישנם אנשים רבים, כולל אזרחים ליברלים, המתנגדים דווקא למתירנות החדשה בספרות, באמנות ובתקשורת; הם טוענים שהיא משחיתה כל חוש של צניעות ונימוס ואף חותרת תחת התרבות.


על מנת למצות את הסוגיה עד תום, ערכתי פאנל קצר בנושא עם אחיותיי למקצוע והרי הוא לפניכם:
מ' טענה בלהט: הצנזורה היא כלי בזוי המשמש להעצמת האגו ותחושת הכוח של הספרנים ולא אמצעי חינוכי ראוי.
לנוכח הנחרצות כ' הסתקרנה: למה את מתכוונת?
מ' הסבירה: אני מתכוונת שאני לא מרגישה שיש הצדקה לזה שאני או את נקבע לאחרים מה לקרוא. ידע הוא כוח ושכל אחד יעשה את החשבון לעצמו!
ר' התרגזה: אז את באופן אישי תכניסי כל ספר לכל ספרייה, גם אם זה ספר גזעני שמסיט נגד עדות מסוימות, נשים, בעלי נטיות מיניות שונות, דתות אחרות? גם אם זה ספר מסוכן שמעודד אלימות, התאבדות, רצח עם...? גם אם זה ספר פוגעני שמשתמש במילים גסות, מלגלג על אנשים עם מגבלות או מוציא דיבה? גם אם זה ספר פורנוגרפי? פדופילי? חסר טעם? חסר תוכן?
מ': כן.
ר': יש מקום מוגבל בספרייה וגם תקציב מוגבל. לא מדובר בצנזורה צבאית ולא בשריפת ספרים, אלא במסננת שלא הכל יכול לעבור דרכה.                                                                                                                    

מ' התעקשה: אני לא מסננת.                                                                                                    

ר' התעצבנה: את בכל מקרה מסננת ולא קונה כל ערימת דפים כרוכה. השאלה מה לא עובר את החורים של המסננת שלך, ולמה?
ג' התערבה: לדעתי זה יותר לקטורה מאשר צנזורה. אם המקום מוגבל, חייבת להיות בחירה.
הפסילה היחידה שלגיטימית בעיני היא להוציא ספר רע מפני ספר טוב. מצד שני, צריך להיזהר גם עם זה. יש סופרים שכותבים ספרים ממש גרועים, אבל הם גרמו לי עונג רב בילדותי ועכשיו גם לילדיי.                                                                                                                                   כ': ברור לי שצריך איזושהי מסננת, אם כי הנושא כבר מזמן עבר את כתלי הספרייה והיום כל אחד יכול למצוא כל דבר באינטרנט, ככה שאין לספרנים יותר מדי השפעה בעניין, אבל אני חושבת שבשביל המצפון הנקי שלנו הספרנים, יש ספרים שאסור שישבו על המדפים אצלנו, בדיוק כמו שיש ספרים שלא תכניסו הביתה, ואני לא מדברת על דעות פוליטיות שונות, אלא בעיקר על ספרים של פסיכופטים למיניהם, שיכולים לתת רעיונות.
ר' מיהרה להרגיע: ספרים ממש פסיכופטיים ממילא אינם עוברים את המסננת של חנויות הספרים ולכן הם בכלל לא מהווים בעיה. הבעיה היא באמת המקרים הגבוליים.                                                         

מ' מלמלה מתחת לשפמה: לי זה עדיין נראה יומרני, בעיקר היום ב"עידן המידע" לחשוב שיש לנו כספרניות איזה השפעה...                                                                                                          

לקראת הסוף ל' נכנסה לדיון ושאלה: מה הייתן מצנזרות אבל אתן מתאפקות?                                                       

ר': הרבה ספרים גרועים! אבל במקום הראשון זבנג.                                                                                                                               מ':כלום!                                                                                                                             

ס': את האוטו-ביוגרפיה של ג'סטין ביבר.                                                                                     

נ': רק אל תצנזרו לי את הרומנים הרומנטיים!
ולבסוף, לשמחת כולנו, סיכמה י' את הדיון בציטוט מעורר מחשבה: מארק טווין אמר שהוא שמח שלא קיבלו את הקלברי פין ותום סויר לספריות, כי כך ימכור הרבה יותר ספרים.                                 

צנזורה רק מוסיפה לקסם!

 

ולקינוח, הרי לפניכם קישור לאתר הנפלא של איתמר, מאתר הספרים הנודע ובו פוסטים חביבים ומלאי השראה על צנזור ספרותי בראי ההיסטוריה: http://www.itamar-books.co.il/?mode=nl&n=8

20/01/2011 10:08:09
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-24/01/2011 09:25:24

 

"אדם, אתה יושב עכשיו ומעתיק למחברת את המשפט שרשום על הלוח. לפחות עשרים פעם."

"אבל אני לא-"

"לא מעניין אותי, אדם, מה אתה עשית או לא עשית. אני ראיתי את מה שראיתי. מה חשבת, שאין למעשים שלך השלכות? נו, תתחיל לכתוב!"

"אבל אני לא יכול!"

"אל תגיד לי מה אתה יכול או לא יכול! ראיתי איך העתקת את התשובה של רועי במבחן. אם אתה יכול להעתיק ממנו, אתה יכול להעתיק מהלוח. נו קדימה, אני רוצה עשרים שורות של 'אני מצטער על המעשה שעשיתי' או שתצטרך לכתוב על זה חיבור. ושנינו יודעים שזה הדבר האחרון שהיית רוצה."

 

 

המילים שוחות מולי כמו הדגים בחנות החיות של חיים. אם אני מצמצם את העיניים אני יכול לראות איך האותיות עושות צורה של כריש. שאלתי פעם את חיים אם הוא מוכר כרישים. הוא אמר שלא. זה הרגיע אותי כשהוא אמר את זה. אבל לפעמים, כשקשה, חבל לי שהוא לא מוכר נמרים. אני מדמיין את עצמי בא לבית ספר עם הנמר שלי, ואף אחד לא מעיז להתקרב. והם כבר לא מסתכלים עלי עם עיניים רעות, רק מסתכלים על הנמר. גם המורה רונית. אם היה לי נמר היא לא הייתה נותנת לי להעתיק יותר שורות. אבל בחנות של חיים אין נמר. יש לו דגי זהב ודגי גופי ודג כחול שקוראים לו גוראמי, וגם ארנבים רכים רכים. יש ארנב אחד בחנות שאוזן אחת שלו עומדת ואוזן אחת שוכבת. אותו אני הכי אוהב.

 

אני מתיישבת בייאוש ליד השולחן שלי המאוס. לוחצת על עיניי בכפות ידיי. הלוח מעלי כבד ויגע. יושב לי על הכתפיים, מכאיב לי בקצותיו החדים.

שלוש שנים במכללת אורנים, חשבת שלמדת כל מה שצריך לדעת. חשבת שאת תהיי אחרת, צעירה ומגניבה. כמו בסרט "סיכון מחושב" שהראו לכן אולי מיליון פעם. אפילו כתבת לעצמך "אני מאמין חינוכי" כשעוד האמנת במשהו. ועכשיו, שנתיים אחרי, אין יותר חינוך, אין יותר אמונה. ואני? יש רק לקום בבוקר ולצעוד לשם בראש זקוף ולקוות שתחזרי הביתה בלי שגיא מה'2 יזרוק עלייך עיפרון.

בכל מקרה, זוכרת שהבטחת אז, בדשא של המכללה עם הסטודנטים שהיו פזורים עליו כמו סוסים יפים באחו, שלעולם לא תאבדי את הסבלנות? שתאהבי את כל הילדים? שתקראי את כל הספרים של יאנוש קורצ'ק? ואיך היית גאה בעצמך, כשהכנת את העבודה ההיא לשיעור על "שילוב הילד החריג." ועכשיו? את מדברת במילים ומשפטים משומשים של מורים, כאלה שמחנכים העבירו מדור לדור. אולי צריך להרכיב לקסיקון של משפטי מורים. אפשר להוסיף בו את "הצלצול הוא בשבילי לא בשבילכם," "אתם קוטעים לי את חוט המחשבה" ו"זה ממש לא מקובל עלי." תראי אותך. בשיעורים את מדברת באותם משפטים דהויים ובהפסקות את יושבת בחדר המורים ומלגלגת על הקולגות שלך שעושות את אותו הדבר.

 

טלי לימדה אותי פעם איך להתרכז. מצביעים עם האצבע של יד ימין על רגל שמאל ואז עם האצבע של יד שמאל על רגל ימין. לפעמים זה עוזר. אבל אני בכל זאת נשאר טיפש. כמו שנה שעברה, בכיתה ד', כשלמדנו שברים. ואני הסתכלתי על התרגילים וכל מה שראיתי היה עדר של שברים שרוצה לדרוס אותי, כמו העדר שראיתי פעם כשנסענו עם הכיתה לקיבוץ. וכשהמורה רונית שאלה למה אני לא מצליח לפתור כלום, הסברתי לה על העדר של השברים, והיא כתבה בגדול "שברים" ו"שוורים" על הלוח והסבירה מה ההבדל. וכל הילדים צחקו ורקעו ברגליים ונראו בעצמם כמו עדר של חיות פרא.

אבל טלי אף פעם לא צוחקת עלי. יש לה פנים טובות, כמו של אישה בציור. רק היא הצליחה להסביר לי על שברים. היא הביאה עוגה וחילקה אותה לחצי ורבע ואפילו שליש שזה מאוד קשה. והיה לנו נורא כיף, גם כי אכלנו את כל העוגה. המורה רונית שולחת אותי לפעמים אל טלי. כשקשה. ואצל טלי אני מרגיש פחות כמו ילד טיפש עם אוזניים גדולות כמו של ארנב, ויותר כמו, אני לא יודע. כמו מישהו מיוחד וחשוב מאוד. גם המורה רונית אמרה שאני ילד מיוחד. היא אמרה את זה לאמא. אבל המורה רונית אמרה את זה בשפתיים קטנות וקרות, וטלי אומרת את זה כמו שאומרים "מתנה." רק טלי האמינה לי שלא רציתי להעתיק במבחן. שפשוט שכחתי איך כותבים צ' סופית (כי זה נורא דומה לפ' סופית) וביקשתי מרועי שיראה לי על הדף שלו.

 

הוא כותב כל כך לאט! אולי הוא צודק. אולי עשרים שורות זה יותר מדי בשבילו. המצח שלו מקומט ואני כל כך רוצה לשלוף את המילים מהראש שלו, שיכתוב אותן כבר. מה עוד אני יכולה לשלוף משם? עם אדם הכי קשה לי מכל הילדים. הוא לא עושה בעיות, ואולי הוא באמת לא העתיק. אבל אני מרגישה כאילו הוא לא ילד. ניסיתי פעם להסביר למורה אחרת מה שונה בו. מלבד הקשיים בלימודים. לא רציתי להשתמש במילה "מפגר." הרי אפילו אין לו אבחון ברור. אז אמרתי שאני מרגישה ששאר הילדים, אפילו הילדים הכי פרועים, מחפשים אצלי חיבה ואהבה. ושרק הוא לא. אבל עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. שאני פשוט לא מוצאת מה לחבב אצלו. אני מתבוננת בו ולא יכולה למצוא את הילד הקטן שהיה פעם. אני לא יכולה לדמיין תלתלים זהובים ועיניים בורקות וחיוך. רק יצור גדול ומשונה, עם שיער קצוץ ואוזניים גדולות ועיניים עמוקות וחשוכות. יצור אחר, לא טבעי, שילוב בין תינוק מגודל ואיש קטן. ואני מבינה שאני פשוט לא מסוגלת לאהוב אותו.

 

"זהו, אדם, זה מספיק להיום." קולה עייף, עצוב. הוא אינו מרים את עיניו. הוא פשוט אוסף את התרמיל הקטן והאדום. לרונית נדמה כאילו אוזניו נשמטות מעט, כמו אוזניים של כלב. הוא סוגר אחריו את הדלת בשקט. היא מתקרבת לאט אל הדף שהשאיר על שולחנו. יש בו רק שבע שורות:

 

אני מצטער על המעשה שעשיתי

אני מצטאר על המעשא שעשיתי

אני מצתאר

שברים

שוורים

שברים      

שברים

 

ובתחתית הדף, בקטן, ציור מדויק של נמר.

 

היא אוספת את חפציה וניגשת לכבות את האור בכיתה. בדרכה היא עוברת ליד החלון. מציצה בו. היא מתבוננת בשמיים שבחוץ. עננים גדולים. עומד לרדת גשם. שוב. לעזאזל. פתאום היא רואה, דרך החלון, את אדם יוצא משער בית הספר, ילקוטו הקטן והמגוחך על כתפיו הרחבות. היא מבחינה איך לאט לאט הוא מתיישר, מרפה קצת מהכיווץ שנראה שהיה אחוז בו כל היום. הוא מרים את ראשו לשמיים. רק שלא יצטנן בדרך הביתה, היא חושבת. מעניין מה הוא רואה בעננים. אולי צורות יפות שאין להן שם.

28/01/2011 08:41:08
להוסיף תגובה 3 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-28/03/2011 14:14:07

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות