דבר העורך

 

אתם מוזמנים לשלוח אלי סיפורים יישוביים ואישיים, סיפורי הקמה, התמודדות והתבססות, אודות אתרי הנצחה, "מושגים גליליים" בתחום המועצה וכמובן, תמונות מחיי האזור מלוות בהסבר , תאריך ושם הצלם  ו/או ליצור עימי  קשר לראיון אישי.

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

אומרים שהיה פה

סיפורים מתולדות משגב

*אם יש לך סיפור או זכרונות מעניינים נשמח לשמוע עליהם.

* אם ברצונך לתעד את קורות חייך ולא העזת - השירות ינתן לך.

*תושבים שיכולים להמליץ על סיפורי חיים מיוחדים של אנשים שפעלו למען

 האזור ובהם שזור פרק  שיש בו עניין לציבור הרחב -

 מתבקשים ליצור קשר עם עמותת מרחבים.

*תודה למתנדבים שנענו למודעה שהתפרסמה בא-לה גוש באוקטובר.

 

03/12/2009 13:47:03
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-12/12/2009 14:40:17

אתר הישוב אשחר

שנת הקמה: 1986
מספר תושבים: 110 משפחות  (2009)
מספר ילדים 0-18: 250 (2009)
גדול מתוכנן: 500 משפחות
גובה: 360 מטר מעל פני הים.

מיקום: על הר קרר עם תצפית לעבר רכס הרי יודפת, מפרץ חיפה, בקעת סכנין ולעבר כרמיאל ונחל חלזון.

קרוי על שם השיח אשחר הצומח באזור.

                     התמונה באדיבות אתר האינטרנט של אשחר.

 

א ש ח ר 

 

מרואיינים:  אליוט חודוף.

מראיינים: תמר לוי, טל גולדברג,   בית יגאל אלון, 28.12.2002

 

אליוט: הרעיון התחיל בשיקגו- ארצות הברית - 1979 בדירה שלי, בליל שישי אחד אחרי ארוחת ערב, כמה חברים שישבו יחד. כולם כבר החליטו אז  לעלות לארץ, חלקם עלו מזמן וחזרו לארצות הברית מסיבות שלהם וידעו שהם עתידים לחזור לארץ. 

דיברנו על כל הקשיים הקיימים, אובייקטיבים שעל רובם כמעט ואין אפשרות להשפיע מצד העולה החדש. בתחום החברתי יש מה להשפיע. מסתבר, בין היתר, עם קצת כיוון יותר מהפכני, לבנות את הסביבה כדי להיקלט יותר טוב.

הקשר הראשוני היה עם הסוכנות - מחלקת ההתיישבות. יש כאן קשר מעניין עבורי שהתחיל בארצות הברית. חבר כנסת בשם פנחס גולדשטיין. אז הוא עשה איזה סיור בארצות הברית בשמונים ואחת והגיע לשיקגו. שליח העלייה בשיקגו, שאת שמו אני באמת לא זוכר, תכנן איזה פגישה עם הגרעין. אנחנו ישבנו איתו איזה שעתיים. ניהלנו איתו דיון בעברית והוא חזר לארץ עם דו"ח נפלא על הגרעין בשיקאגו. לפי הסיפור שהפך כבר למסורת ויתכן מאוד שזה נכון, הוא הגיש את הדו"ח למנחם בגין, שבשוליים כתב: מתי דרובלס, נא תטפל בהם. 

אנחנו עשינו מחקר ומצאנו והוכחנו שלהקים ישוב קבע עולה כמעט אותו דבר. בית קטן וקרוואן כמעט אותו תקציב. שכנענו אותם להקים את הישוב כישוב קבע.

גם מכיוון שהיינו גרעין עולים בתקופה שרצו למשוך עליה מארצות הברית וגם שכנענו אותם, לדעתי, במקום, שביום העלייה לקרקע אם יעמדו הבתים, אחוז העלייה מהדירות בכרמיאל לישוב יהיה קרוב למאה אחוז וזה הוכח. בישובים אחרים, שעלו מהעיר לקרוואנים, אחוז העלייה היה הרבה יותר קטן. זו ההשתלשלות שמתי דרובלס טיפל בה.

 איך שיקגו מסתדרת עם התיישבות?

לא מתיישבת, בכלל. שיקגו הייתה בשבילי או מגורים או תחנה. אני למדתי באוניברסיטה בשיקגו ועבדתי בסוכנות מספר שנים. הייתי קצין הסברה בקונסוליה הישראלית בשיקאגו. אני לא דוגמא קיצונית בקבוצה. אני בכיוון, הייתי אומר שהעלייה האמריקאית היא העלייה האנגלוסכסית בכלל והעלייה האמריקאית בפרט, היא עלייה די אידיאולוגית לעומת אלה ש"ברחו" ממקומות אחרים. הרעיון לעלות, להקים ישוב ולעלות להתיישבות מאוד מתאים לעולים האמריקאים. הרבה יותר מאשר לעולים שיצאו מארצות מצוקה, שמחפשים את ישראל כמקלט, לעומת יהודים ציונים. מבחינת ציונות, כל העניין של ההתיישבות נכנס די בקלות לכאן. היינו צעירים. בני עשרים בערך. ה"זקנים" היו בני עשרים 26, 27. 

 

התחלנו  לחפש מקום שמתאים לנו. חיפשנו ישוב שמתאים לאורח חיים שלנו כאמריקאים. היינו מכל הגוונים של שמירת מצוות. היום הקהילות הן אולי קצת יותר סגורות אבל אז היה מקובל לחלוטין שקבוצת חברים, אף אחד לא שאל את השני מה שמירת המצוות שלו. זה הפך למעין מלכודת בהתחלה ואחר כך לגב, כשחיפשנו מקום ולא היה מקום שיוכל לקלוט קבוצה מעורבת. היחיד שהתאים אז היה ישוב בשטחים ואנחנו כקבוצה החלטנו מראש שאנחנו לא הולכים לשטחים.  וכאן, המכנה המשותף היה פרקטי ולא כל כך אידיאולוגי. צפינו אז, בשבעים ותשע, שמונים, שהשטחים יהיו מקום עם בעיות. התקיימה פגישה אחת עם שליח שניסה לשכנע אותנו לשטחים, מכל הסיבות  הכלכליות של אז לכן באנו לצפון. הגענו לאיזה שלב בראיון, שאמרנו לו שאם הוא מוכן להמציא מסמך חתום על ידי בכיר בממשלה, שאיפה שאנחנו נקים ישוב בשטחים, לעולם לא יחזירו לאף אחד אז אנחנו יכולים לשקול את ההצעה. אבל מובן שלא היו מוכנים לתנאים. מהר מאד חזרנו לנושא הגליל.

עלינו יותר מאוחר ב- 1983  ארבע עשרה משפחות לכרמיאל, מהן חמש דתיות.

המשכנו להיות גרעין. שכרנו דירה נוספת כמועדון- משרד, מרכז. חלק מהמשפחות עזבו מסיבות כל שהן. הוספנו עוד כמה. עם זה הגענו לשתים עשרה. 

התגייסתי לצבא במרץ וחתמתי קבע. הייתי נשוי. ילד אחד עלה איתנו. הבת נולדה פה בשנת 1984. כאשר עלינו לארץ, הגבעה הזו הייתה גבעה ריקה. ההגעה הייתה דרך לוטם שאז היה נח"ל אשבל . הרעיון המקורי היה ללכת להיאחזות. פיקוד הנח"ל לא אישר בסוף ואז החליטו להקים את הישוב הזה אליו הוביל כביש משובש מהתקופה העותומאנית (רמי) הצלבנית, לנחל,  עלייה בשביל עיזים. זו הייתה חוויה. אחרי העלייה בשנת 1986התחיל כל השלב של העבודה היותר פיזית, לא שהעניין החברתי ירד, פשוט העניין הפיזי עלה במקביל.

כל האישורים, כל התקציבים, כל התכניות. הסיוט הבירוקראטי הידוע.

 

    ראשיתה של אשחר - התמונה מתוך החוברת משגב 5 שנים - אביב 1988

הגרעין של שורשים היה כבר כאן. במקום הזמני, היכן שעצמון היום.

לא חשבנו להתחבר אליהם, מכמה סיבות. בין היתר מסיבות אנוכיות לחלוטין. אנחנו הקמנו את מה שהקמנו ורצנו קדימה. אבל מסיבות אובייקטיביות גם כן. הם דתיים קונסרבטיביים וכאן יש בעיה לא כל כך של קשר חברתי כי אנחנו  בקשר חברתי טוב מאוד עם חברים שם. הבעיה שלמדנו לאורך הדרך, היא בעיה מוסדית. בית כנסת חייב להיות או ככה או ככה. אז לישוב קטן - שני בתי כנסת ?.  הדתיים תמיד שואלים אותי: מה, אתם חיים עם חילוניים? אתם בטח רפורמים.  הם הקימו מושב שיתופי ואנחנו היינו נשארים קפיטליסטים מובהקים וזה באמת לא כל כך התאים אחד לשני.

 

בית כנסת היה אוטומטי. מעבר לבית כנסת אוטומאטי הוקם גם גן ילדים, מתינוקייה ועד גן חובה ומשהו חברתי שהיה לא כל כך ברור. היה ברור לנו, אפילו משיקגו ועד כרמיאל שישוב קהילתי הוא הרבה יותר מפוזר חברתית מאשר מושב או קיבוץ. קיבוץ בטוח. מה שאנחנו צריכים לתת בתור חברה, בתור ישוב, זה פוטנציה לחברים לעשות מה שהם רוצים, פחות להכתיב ולהיות אמא למוסדות של הישוב. למוסדות הקיימים ברור שתהיה מזכירות וניהול וועדות מייעצות שהקמנו עם החברים, אבל לא היה ברור לחלוטין מה יהיו הדברים.

היה ברור לנו אז, שמועדון ברמה של הצגות והקמת צוותים וכאלה דברים, היה מיותר למשפחות שלכל אחד יש המכשירים שלו, ויש גם בתים רבים ... ברכישה שלהם. אז את זה לא רצינו להכניס. בסופו של דבר מה שעשינו, כמו כל ישוב, קיבלנו את המבנים לפי התקן של הסוכנות, של משרד השיכון. עד היום לא ברור לי בדיוק מי אחראי למה. כי אנחנו קיבלנו את זה כחבילה,  אחרי שמשלמים את הכסף, לא כל כך זוכרים. אבל הייתה שותפות, ומקבלים לפי התקן, זה גם דבר שלמדנו מהניסיון. המבנה הזה הוא פשוט צרכניה. 

היה ברור לנו שצרכניה לא נצטרך, לפחות בשלב הראשון כשהרוב עבד בחוץ. אחד לפחות מכל משפחה. אז בסדר, בנו צרכניה. היה ברור שמהר מאוד תהפוך למועדון, זה משהו אחר. זה יותר עניין...חלק הוכתב על ידי התקן, וחלק התחשבנו באבולוציה הטבעית שלנו. גם היה ברור לנו של 12  משפחות ראשונות לא יהיה נכון, כאן לא ברמה פילוסופית - ברמה מציאותית, להכתיב כאלה דברים במקום שאליו רצינו שיראו באספקטים שונים שינוי דרסטי .

 באופן אישי כל אחד עשה מה שהתאים לו לעשות. שוב, כל אחד בשלב שלו.  היו כאלה בשלב החזרה. חלקם שרתו בצבא בגלגול הראשון. זאת אומרת, בשבילם זה היה מן חזרה הביתה במובן האינטימי, לא רק במובן היותר קיבוצי.  

ושוב, כל אחד לפי החלטה שלו. בתור קבוצה  זו הייתה  תקופת ... הרישום, ההכרה 

על ידי הסוכנות והממשלה. ועבודה פוליטית. אז גם נכנסנו ממש לשלב הראשון של

הימים האלה, שהמדינה לא כל כך מכירה, לא ברמה הממשלתית ולא ברמה הסוכנותית -

לא כל כך מכירה בנו... לכך התכוונתי כשאמרתי שעברנו ממלכודת לאתגר כשהבנו כמה 

שאנחנו שונים. היו להם ניסיונות לאחד שני גרעינים, והניסיונות נכשלו. 

הייתה להם אתי קצת בעיה, כי אני סוציולוג צבאי במקצועי  אז על כל טיעון סוציולוגי שהם הביאו היו לי שניים כנגד. אבל זה באמת המשיך כנושא מלווה עוד שנים אחרי העלייה לקרקע. 

היינו חברים ורצינו לעלות יחד ולנו זה היה מובן מאליו. התעקשנו ברגע שאמרו לנו: לא! כי כפי שאמרתי, אנחנו אפילו לא הבנו מה אנחנו עושים שכל כך רבים.  לנו זה היה  granted  for, אנחנו עולים ביחד ובונים ישוב. מה, אנחנו בשיקגו היינו ביחד כמעט כל יום, או לפחות בסופי שבוע. שבת - אז מי שנסע, נסע, ומי שלא נסע... או שהלך ברגל, או שחיכה למי שמגיע. הגענו למצב שאגף הקליטה של מחלקת ההתיישבות כתב, שלמרות שהוא מתנגד הם יכבדו את רצוננו.

 

קבלת הפנים לא הייתה כל כך נעימה, יומיים שלושה אחרי שעלינו לקרקע הגיעה פה משטרה, עם תלונה מסכנין, שאנחנו מתנפלים על האיכרים שלהם בשדות. עברנו איזה שבוע של כל מיני חקירות. לא באופן אישי כי לא היה להם על מה לבסס אותן. כך ש...גם יצאו פה טלגרמים למשטרה וצבא ולכל הגורמים, שאנחנו התחלנו לתקוף את הכפר. עד שהסברנו ששתים עשרה משפחות, עם ילדים קטנים שהולכים לישוב בלי חשמל, בלי מים, כמעט בלי כלום, בדיוק מה שיש להם בראש, זה לרדת לבקעת סכנין להתחיל סכסוך עם חמישים אלף איש, כמעט ששים. אז זה היה ה"ברוכים הבאים"  לאזור. הייתי אומר שמהתחלה הקשר שלנו היה מרוחק  וקורקטי. יש כאלה, לפחות עד לפני שנתיים, שהיו נכנסים לסכנין. כישוב, אנחנו לא שותפים לפרויקטים של היחסים  עם הערבים. אבל יש מאתנו שעושים את זה באופן פרטי.

האנשים מגרעין המייסדים לא כל כך היו בעניין. בישוב בכלל, יש מגוון דעות גדול מאוד. יש אנשים מכל המפלגות - מ"מולדת" ועד רק"ח. אנחנו דנים אפילו באסיפה על הנושאים האלה. הליברליות של אשחר אומרת שכל אחד בדרכו. אין לנו שום ביקורת על כך, המסגרת מאוד מאד רחבה, אבל עדיין היא מסגרת. יש אצלנו תפיסה מאוד מאד אנגלוסכסית של פלורליזם. זה התחיל עם הדתיים והחילוניים, וכל מי שבאמצע, וזה התפרס על כל הפוליטיקה -  אם תיקחו את ההצבעה בבחירות, באשחר -  ההצבעה הכי מפוזרת מכל ישובי משגב. אשחר הכי קרובה לתוצאות הבחירות הארציות לכנסת. אנחנו לא כמו בשורשים או בהר חלוץ - אנחנו אורתודוכסים. כל אחד חפשי בדעותיו - אבל לישוב יש מסגרת. אנשים מאוד מכבדים את זה, למרות שזה לפעמים קצת קשה. אנשים צריכים גם את ההומוגניות.

 

במעגל הפרטי, קבענו שכל אחד יעשה כרצונו, כל עוד הוא לא מפריע לשכנים.  לא מפריע לאף אחד שהשני רואה טלביזיה בשבת. ראינו את הבעיות באספקט של יחסי שכנים ולא באספקט הדתי שלהן. זה היה הקו המנחה של המעגל הפרטי והמעגל הציבורי, זה משהו קצת יותר מסובך. קבענו קו מנחה, לשמור על אווירה של שבת וחג בישוב. זה אומר סגירת הרחובות מפני נסיעה, אבל לא סגירת הישוב. יש שער לישוב, מחוץ לשער יש מגרש חניה. מי שרוצה לנסוע בשבת, מחנה את הרכב במגרש מחוץ לשער. בקיץ - מי שרוצה לנסוע לים בשבת מעמיס את האוטו ביום שישי ומחנה בחוץ, ובשבת יוצא.

יש ששואלים אותנו: יש אצלכם כפיה דתית? ודאי שלא. שני שליש מהאנשים כאן אינם דתיים אבל החלטות כאלה עוברות באסיפה בד"כ ברוב מוחץ, כמו ההחלטות בנושא השבת. אני רוצה לציין גם, כי אם החלטה מסוג זה עוברת ברוב של 51%, אנחנו מחזירים את זה לדיון נוסף. אנחנו רוצים שהחלטות בנושאים כאלה תעבורנה ברוב של 80% נניח, גם כדי שזה לא ייראה כמחטף.

 

היום, כמו תמיד הישוב מוגדר בעל אידיאולוגיות חיים משותפים של דתיים וחילונים.

 

תודה לאליוט חודוף על הסכמתו לפרסום החמר המשוכתב והמקוצר.

 

הביאה לדפוס: אסתי סלע דצמבר 2009

 

 

11/12/2009 15:01:15
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות