דבר העורך

 

אתם מוזמנים לשלוח אלי סיפורים יישוביים ואישיים, סיפורי הקמה, התמודדות והתבססות, אודות אתרי הנצחה, "מושגים גליליים" בתחום המועצה וכמובן, תמונות מחיי האזור מלוות בהסבר , תאריך ושם הצלם  ו/או ליצור עימי  קשר לראיון אישי.

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

אומרים שהיה פה

סיפורים מתולדות משגב

 

 

ביעד קם בית הספר הראשון במשגב

                   

               מבנה בית הספר הזמני כפי שהוא נראה היום צילום: אלי מנברג מאי 2010

 

 

 

היעד הבא של היומן "אומרים שהיה פה" הוא הישוב יעד שהחל את דרכו כישוב שיתופי והפך לקהילתי בתהליך הפרטה ב- 1990. הקמה: 1974 /עלייה לישוב הקבע  בשנת 1978

 

מושב יעד שבגוש שגב מזוהה - ככפר התעשייתי הראשון בישראל שמייסדיה בחבורה שנהגה ללמוד ולבלות ביחד והיה לה גם חזון. לגרעין הראשון הצטרפו  יוצאי הפקולטה למדעי המחשב בטכניון בחיפה, רבים בוגרי מוסדות ופקולטות אחרים וגם כאלה שהשכלתם לא הייתה אקדמית. ברבות השנים אוכלוסיית מושב יעד התעשרה והתגוונה בתחומי העיסוק והעניין של חבריה.

 

שני מקורות הנחו את הכתובים המופיעים להלן:

 

  •  שיחה חופשית עם ד"ר אלי מנברג שהתקיימה ב- 16.6.1998 בביתו ביעד. השיחה הוקלטה ותומללה ללא עריכה. המראיינת הייתה תמר לוי מבית יגאל אלון.
  • ברשותו הכנתי "קיצור תולדות", קטעים מתוך הראיון המלא בן 30 העמודים ונתמקד בחינוך שד"ר מנברג נמנה עם מוביליו הבכירים והמעשיים.
  •  משגב - 5 שנים - אביב 1988 /הגיגים לפתיחת בי"ס קהילתי משגב.

 

אלי ורות מנברג החליטו לעלות לגליל ובשנת 1978 הם הגיעו לחוות יבור יחד עם בנם בן החמש אמנון ותינוקת בת יומה אביגיל. באותה עת אלי היה מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, שם סיים בראשית שנות השבעים לימודי מזרחנות, היסטוריה וחינוך. במקביל הועסק כמורה בבית ספר תיכון ברמת השרון. לאחר מכן המשיך את לימודיו בארה"ב בקונטיקט, שם סיים דוקטורט ועבד כמרצה באוניברסיטה והתנסה בחינוך בכל הרמות: בית ספר יסודי ותיכון, הוראה במכללה ובאוניברסיטה. המשפחה הצעירה החליטה לשוב ארצה ואלי השתלב כאמור באוניברסיטת תל-אביב. אך אלי ורות החליטו מטעמים אידיאולוגיים לעזוב את העיר ולהצטרף ל"התיישבות העובדת". הם נקלטו בגרעין קיים שהיה ממוקם באופן זמני במחנה קראוונים בחוות יבור, שכלל בנוסף לקבוצה המייסדת של בוגרי הטכניון עוד מספר קטן של משפחות: בעיקר אדריכלים, אנשי מחשבים ואלקטרוניקה.

 

כאשר רות ואלי התמקמו בקראוון הם היו יוצאי דופן באופן מסוים. הנה במקום שרוב המתיישבים היו אנשי טכנולוגיה ויזמי היי-טק הצטרף איש חינוך שקבוצת המייסדים ציפתה ממנו לקדם את נושא החינוך, והוא בקש להיות מעורב במעשה התיישבותי חלוצי וליזום מין "סטארט-אפ" חינוכי.

 

שירותי החינוך לתושבי יעד ניתנו אז ע"י הקיבוצים יסעור ורמת יוחנן . אלי פנה לעבודת חוץ מטעם הישוב השיתופי, והשתלב כמרצה באורנים - אוניברסיטת חיפה. במקביל הוא פעל למען הקמת מערכת החינוך האזורית, כתב בקראוון את התוכנית החינוכית של המערכת העתידה ואת דרכי ביצועה. התכנית יצאה לאור במספר פרסומים אקדמיים שכללו תוכנית ניסוי של בית ספר קהילתי אזורי ובו מרכז מורים להכשרת עובדי חינוך במקום וכן בית יוצר לכתיבת תוכניות לימודים מתאימות לניסוי. עבור המוסדות היה מדובר בניסוי, אך עבור המתיישבים היו אלה "החיים עצמם ובזמן אמיתי". אלי היה מקימו ומנהלו של בית הספר הקהילתי משגב שנוסד בשנת 1981 באתר זמני במושב יעד. שנה לאחר מכן עבר בית הספר לאתר הקבע במרכז השירותים שלימים הפך למוקד הפעילות ומרכזה של המועצה האזורית משגב, שהוקמה שנה לאחר מכן, בשנת 1982.

 

 

..."מדובר בקבוצת אידיאליסטים"...

 

אלי: .........החלטנו לעבור לגליל והתחלנו לחפש. הלכנו למחלקה להתיישבות, פנינו למדור של מושבים שיתופיים, בקומה השנייה, נדמה לי, היה המדור למושבי עובדים שם הסתרך לפנינו תור ארוך מאד. עלינו לקומה השלישית, למדור המושבים השיתופיים, שם היה פנוי, לא היה תור כלל. הפנו אותנו למספר ישובים, לאחר שהערנו שאנחנו לא רוצים מקום עם אוריינטציה פוליטית חזקה, ובקשנו ישוב שיתופי. נתנו לנו מספר שמות של ישובים: "בית חרות", "תימורים", "מי עמי" - רצינו ישוב צעיר, והישובים שציינתי היו ישובים קצת יותר וותיקים.

לבסוף אמרו: "יש ישוב אחד, זאת אומרת, לא ממש ישוב, אלא "גרעין לקראת" שעכשיו ממוקם בקרוואנים בחוות יבור". קבענו איתם מפגש, ונסענו עם הילד, עם אמנון, הגענו בלילה - כלומר מרגע ששקעה השמש שם ירדה חשכת לילה. באותה התקופה המרחקים בארץ היו גדולים משום שהתחבורה לא הייתה תחבורה, לאמיתו של דבר זה לא היה לפני הרבה זמן, אבל בינתיים חלו תמורות גדולות במדינה והכל השתנה גם כאן באזור. ישבנו על הדשא לפנות ערב. אני זוכר זאת כמו היום, הינו ישובים במעגל ושוחחנו עם החברים של הגרעין. זה היה בראשית שנת - 1977. אחר כך שבנו הביתה והיה ברור לנו שלמקום הזה אנחנו רוצים להגיע, בכלל לא היו לנו ספקות. עכשיו עלתה רק השאלה: "האם יקבלו אותנו"? לנו היה נראה שכאן פגשנו בקבוצת אידיאליסטים, כאן מדובר בהקמת ישוב, וזה התאים לנו, זה מה שרצינו......

 

 

..."התפשרנו על מושב שיתופי" -

אני רציתי קיבוץ ורות העדיפה מושב עובדים לכן התפשרנו על מושב שיתופי והחלטנו שיעד הוא המקום המתאים.

באותה עת לא היה מקובל  שיש רכב פרטי למשפחות בישובים שיתופיים אלא שביעד החליטו אחרת - "כל מי שרוצה, יהיה לו רכב במימון עצמי". בפועל העיקרון כמעט לא מומש כי לקבוצה היה רכב ציבורי ולרוב החברים לא הייתה אפשרות לממן רכישת רכב ואחזקתו. קבעו ביעד גם עקרון לגבי הרכוש שהיה מיוחד לו. באופן כללי בראשית הדרך ביעד כל החלטה הייתה עקרונית. ובגלל שני העקרונות, "רכוש פרטי" ו"אחזקה של רכבים פרטיים" הקבוצה של יעד לא הצטרפה לתק"ם אלא לתנועת המושבים שהייתה ליברלית יותר בנושאים הללו. החברים ביעד קבעו "לא איכפת לנו מה רכושו של אדם שמתקבל אלינו כל זמן שהוא מתאים עצמו לאורח החיים היומיומי בישוב. לא מעניין את הקבוצה אם האדם מליונר או דלפון. מה שכן מעניין את חברי הקבוצה היו שני דברים: קודם כל שחבר לא יעסיק אנשים באופן עצמאי, כלומר שהוא לא יהיה מעביד. אם יש לו רכוש הוא יכול ל"סגור" אותו בבנק ואפילו לחסוך מהרווחים שמצטברים לזכותו ובתנאי שהדבר לא יתבטא בצביון חיי היומיום שלו....הייתה זאת גישה מאוד נאיבית [היינו צעירים וזאת דרכם תמיד של אידיאליסטים]. ניסינו ביעד איכשהו לחזור לשורשים השיתופיים של ה"התיישבות העובדת", אך כמובן עם התאמות לרוח התקופה. האנשים שבאו חלקם היו בעלי רכוש והיו כאלה שלא היה להם דבר. למרות שדברנו הרבה בזכות "ערך השוויון", לא היה שוויון ברכוש וזה היה מוסכם, אך כאמור אסור היה שזה יתבטא בחיי היומיום, וזה היה כלל. הפרשנות הייתה מקיפה ופרטנית, כך למשל אפילו חשבנו שזה אינו ראוי שמי שיכול יקום וייסע לנופש בחו"ל וזה כמובן לא קרה. כללו של דבר, נקבע שהכסף הפרטי צריך להיות שמור בבנק וקיומו שקוף לחיים השוטפים במושב.

 

 

..."עמידה על עקרונות"...

 

כאמור, היה כלל שלפחות בהתחלה ניסו לממשו, של מראית עין לשוויון טוטאלי, למשל, אם הוחלט על קיום תורנות בפעוטונים, אז היא חייבה את כולם, והיא נקבעה לפי המשפחות, ולכן קרה שאת התורנות הזאת ביצעו גם גברים . הייתה זאת החלטה מאד קיצונית מבחינה חינוכית, כי גם אלה שלא התאימו לעבוד עם ילדים שובצו לתפקידים אלה. בקיצור, "כולם עושים את התורנות"! בדומה לכך היו גם תפקידי השמירה. אולם בפועל רק הגברים שמרו, אבל היו גם נשים שנשאו בעול מטעמי ה"עקרון". בראשית דרכנו המשותפת היה משום ניסיון לחזור למעין "מנהרת הזמן" של ה"התיישבות העובדת" אבל הדברים השתנו במהירות, במיוחד ה"אידיאולוגיה השיתופית האורתודוכסית" שאפיינה את יעד בתחילת הדרך, שהיא הייתה אידיאולוגיה של ישוב שהקפיד על קוצו של יוד והלך לאורו של המושב השיתופי רגבה שהיה ידוע בהקפדתו האידיאולוגית בדבר הערכים של שיתוף ושוויון. בעצם עשינו הכל יחד, כמעט כל מוצ"ש הייתה אסיפה, עד שעות הבוקר, והשאלות שעמדו לדיון היו דילמות עקרוניות וערכיות. כל עניין עלה לדיון. החשיפה הייתה רבה מאד והותירה מעט פרטיות.- אני לא ספרתי כאן על שלב המועמדות של משפחתנו קודם לקבלתנו לחברות, תהליך שהדגים את הנוקשות והעמידה הנחרצת על עקרונות שלוו בחדירה לתחום הפרט. דוגמה בוטה לכך התרחשה קודם לבואנו, ושמענו על כך מסיפורים. כאשר הגיע שלב תהליך הקבלה לחברות בזמן שהקבוצה המייסדת מנתה אז בערך שמונה זוגות מועמדים מהגרעין הראשון של יעד, הם הצביעו באופן חשאי "על כולם" כלומר הם בחרו את עצמם. הנה כולם היו ידידים, חברים שלמדו יחדיו קודם לעלייתם למחנה הקרוונים, ובהצבעה החשאית החליטו שמשפחה אחת לא מתאימה לחיי שיתוף למרות הידידות, ואילצו אותה לעזוב.

 

בחיי היומיום היו ויכוחים בין מרכזי הפרויקטים המשקיים למרכזת חינוך. מעמד מרכזת החינוך היה מאד חזק, משום שזה היה אחד התפקידים הדומיננטיים בישוב שהרי בסופו של דבר כולם עסקו בחינוך. מצד שני היו ויכוחים בכל עניין ובכל דבר, זה היה שייך לרוח המקום. עם השנים הויכוחים נהיו יותר רציניים ומעמיקים. הדיונים העקרוניים והפולמוס האידיאולוגי סביבם לא התרחשו רק בקרב קבוצתנו ביעד, אלא התקיימו גם במישור הארצי והם נסבו בתחומי חברה, כלכלה ואידיאולוגיה. והחינוך היה עניין אידיאולוגי מאד חשוב לחברי הקבוצה. מפני שהחינוך היה חשוב לכולם דובר בו הרבה באסיפות ובעיקר בשבילים.

 

לגבי בית הספר - הייתה איזושהי "סכימה" שהייתה רשומה בסוכנות. דובר שם על מרכז שירותים באתר לא רחוק מיעד. כלומר , הייתה איזושהי הסכמה לגבי בית ספר יסודי ומיקומו בעתיד, אך כשמדובר היה על בית ספר  על יסודי, זה נראה באמת סתם חלומות באספמיה. כי עוד לא היו ישובים והכל היה על לוח התכנון בלבד .[לכל היותר היו מספר גרעינים בראשית תהליך התגבשותם ורק הישוב יודפת שכבר היה בשטח עוד קודם לתכנון האזורי וש"ישב על הגדר" זמן רב ביחסו להתיישבות החדשה].

 

גוש שגב [לימים מוא"ז משגב] היה אחד מהגושים, נדמה לי האחרון, שנבנה בקונספציה של הגושים הגדולים,  כדוגמת "חבל לכיש", בהם היה הכל מתוכנן. אלא שבכל זאת היה הבדל, שכאן האוכלוסייה, וכך היה ביעד ובהמשך גם בשאר הישובים, הייתה אוכלוסייה מאד שונה מהאוכלוסיות שהתיישבו בגושים ההיסטוריים, שיושבו ע"י הגורמים המיישבים בתכנון אזורי כולל מפורט בשנות החמישים ואילך. כאן היה מדובר באנשים משכילים בעלי יוזמה, אינדיבידואליסטים, מעורים בחברה הכללית, ולכן היה מדובר כאן בניסוי באיכויות חברתיות בהחלט שונות. בדיעבד, 25 שנה יותר מאוחר, אפשר לומר שזה היה ניסוי מאד מוצלח ובהחלט ניתן למדוד את הצלחתו לפי פרמטרים מקצועיים מקובלים. אבל המציאות הייתה שונה מכפי שתוכננה. בהמשך אגדיר גם מה זאת "הצלחה". אך כאן אומר רק זאת, שהצלחה התיישבותית נמדדת מול מטרות התכנון שלה, והיא נקבעת בסופו של עניין במבחן התוצאה לפיו מתקיימים כעת באזור ישובים מבוססים, מאורגנים וברמה טובה....

 

 

 

..."האמנתי שביה"ס העתידי צריך לחנך לאורח חיים צנוע ופשוט"...

 

מושב יעד היה מאד שיתופי והייתה לו בתחילה השפעה דומיננטית באזור. כשבודקים את הישובים הראשונים - חלקם הגדול היו שיתופיים וזה היה האופי המיוחד של השלב הראשון של ההתיישבות החדשה. הדבר כמובן השפיע על בניית המוסדות המוניציפאליים וכמובן גם על מערכות החינוך. ברור שמי שהשפיע על המציאות היו אלה שבנו את ה"סיפור הזה"....שררה רוח מתאימה... מין אידיאולוגיה וערכים מוסכמים. התפיסה הייתה תפיסה של "התיישבות עובדת" ובאיזשהו מקום עם חשיבה כמעט נוסטלגית של הקמת הישובים לפני קום המדינה, כלומר, לא דובר על זה יותר מדי, אבל הייתה מין רוח כזאת. הסביבה הייתה מיושבת בכפרים ערבים, אבל מבחינת הממסד ההתיישבותי הציוני זאת הייתה מציאות פחות או יותר שקופה [הכוונה לא מבחינת מיקום הישובים החדשים ביחס לכפרים הערבים אלא מבחינה חברתית התיישבותית פנימית], אבל אנחנו מיד בהתחלה לא ראינו את זה כך - מבחינתנו האזור לא היה ריק והיה ברור לנו שאנחנו גרים ליד הכפר הערבי "שעב", גובלים בבתיו הדרומיים כאשר הבתים הצפוניים שלנו נושקים אליהם במרחק צעדים ספורים אחד מהשני. הבתים הצפוניים שלנו היו "חוגגים", אולי לא כל כך מרצון, יחד איתם את ה"חפלות" שלהם, כאשר היינו שומעים אותם כאן ב"סלון" של בתינו. בהחלט היה ברור לנו שהם השכנים שלנו ולהם היה ברור שכאן קורה משהו. לא הייתה חשדנות הדדית. אם כי לפעמים היו בעיות של שכנים [למשל כניסת העדרים שלהם לישוב שלנו], אבל בסך הכל היחסים היו טובים ותרמה לכך העובדה שרוב התעסוקה שלנו לא הייתה בחקלאות. רובנו עבדנו במפעלים בישוב עצמו או מחוצה לו. נוצרו קשרים, והם באו לבקר אותנו בחגינו ואנחנו אותם בחגיהם וזה היה נכון במיוחד בתחום החינוך, שבו נוצרו קשרים חזקים, ועד היום יש יחסים הדוקים מאד. בהתאם לכך פועלים פרויקטים חינוכיים ותוכניות לימודיות משותפות. הייתה אולי השפעה לרוח הקשרים שהתהוו קודם לכן בין תושבי כאוכב לקבוצה מיודפת. אך עם הישוב הערבי הגדול סחנין היו פחות קשרים [בהמשך היו תוכניות חינוכיות משותפות בין כיתות העל יסודי משגב, עם תלמידים מבית הספר התיכון בסחנין וכן עם ישובים ערביים נוספים]. עתה נעבור ל"בית הספר".

 

"איך אפשר לנהל בית ספר בלי פעמון"?

 

תחילה נדבר קצת על מושב יעד ודרכו נגיע לבית הספר. אספר את הסיפור מהפן הצר והאישי שלי: כשהגעתי לכאן דבר ראשון שאמרו לי ב"ועדת עבודה" שכמובן צריך לעבוד והציעו מבחר ענפים: מחשבים, אלקטרוניקה, אדריכלות וחממת תבלינים. היה "סידור עבודה". אמרו, "אז בוא ונראה מה אפשר לעשות". בעבר הרחוק שלי הייתי טכנאי אלקטרוניקה עוד לפני הלימודים האקדמיים שלי, לכן עלתה האפשרות שאני אעבוד במפעל אלקטרוניקה במה שאני יודע. בשלב מסוים בעברי עסקתי בגרפיקה, אז הייתה גם אפשרות שאולי אעבוד בשרטוט במשרד אדריכלים, אבל לא יצא מזה שום דבר. אמרתי שאני מוכן לעבוד בחממה של תבלינים כי זה נראה לי מאד אקזוטי. בעצם היה קשה לישוב להתפרנס מהמפעלים הקטנים בראשית דרכם וברירת המחדל הטבעית הייתה בשבילי חינוך ב"עבודת חוץ". אני אהבתי את תחום החינוך ותוך זמן קצר התקבלתי לעבודה באוניברסיטת חיפה, באורנים. המשרה שם הלכה ותפחה והפכה במשך הזמן למשרה וחצי. השקעתי שם הרבה ובמקביל השקעתי גם הרבה בתכנון וחשיבה בקידום הנושא של החינוך האזורי.

 

 

 

נושא החינוך בישוב עצמו נוהל ביד רמה בעיקר בידי קבוצת נשים מאד חזקות [מבחינת אופי]. היחסים ביני לביניהן, בנושאי החינוך, היו יחסים קורקטיים, כלומר הן ניהלו את חיי היומיום והניהול השוטף ואני ריחפתי ברקע. קיימנו מידי פעם התייעצויות, לא שהייתי מומחה גדול לגיל הרך. דנו לא אחת ב"תפר" בין החינוך של הגיל הרך בישוב לבין המשכו המתוכנן בבית הספר. המחשבה הייתה כל הזמן כלפי העתיד... בשלב מסוים דובר על כך שצריך לפתוח את בית הספר. היו כאן כבר ילדים בגיל כיתה ד'. אני "דחפתי" את נושא בית הספר חזק מאד והשאלה עלתה : "מי יקים את זה" ?

אני זוכר אסיפה, ומה שאני עומד לספר כעת הינו מזווית אישית אך הוא מאפיין מאד את יעד באותה עת, אבל גם מצביע על הרבה מאד דילמות ובעיות שעלו במקביל. היה ברור שאני מוביל את העניין הזה של בית הספר. הייתי מעורב בכך כבר כמה שנים. עכשיו במסגרת אסיפת הישוב פנו אלי ושאלו: "האם אתה רוצה להקים ולנהל את בית הספר"? כמובן שנושא חשוב ומרכזי כמו בית ספר מוחלט באסיפה. ואני זוכר שאמרתי באסיפה את המשפט הבא: "תראו, אדריכל בדרך כלל לא גר בבית שהוא מתכנן" אבל הם אמרו לי: "אם אתה לא תנהל את זה, לא תקים את בית הספר - אף אחד לא יקים" . הקשיים של ההקמה היו אדירים. היום אני מכיר את הבירוקרטיה מבפנים, כי היום גם אני בירוקרט, אני בתוך המערכת ואני מכיר את הקשיים מכל הכיוונים. בהתאם לשיטה הקיימת: מקימים בית ספר, לא שואלים אף אחד, אח"כ עושים מכרז למנהל וברוח זאת ממשיכים. לדעתי "ככה לא בונים חומה". כלומר לא בונים "בית ספר" ברוח שחשבנו. במהלך הדרך, לפני האסיפה, קיימנו הרבה דיונים. כבר הייתה "פרוגרמה" והתוכנית החינוכית הייתה מאד ייחודית. באותה עת המושג "חינוך קהילתי" לא היה רווח למרות שבפועל התקיים משהו דומה ל"חינוך קהילתי" בתנועה הקיבוצית. היה זה "חינוך קהילתי" לפי הרבה פרמטרים מקצועיים אבל לא כינו זאת בשם המפורש. לאמיתו של דבר היו הבדלים בין מה שהיה מוגדר בספרות המקצועית "חינוך קהילתי" לבין ה"חינוך הקיבוצי" ובמיוחד אצלנו שלא הייתה סביבה קיבוצית. כאן הוגדרה "מערכת חינוך קהילתית" באופן מקצועי ושונה. היה ברור שמדובר אצלנו במשהו אחר והיו ציפיות שמה שיבנה ישתקפו בו כל הרעיונות החברתיים של מייסדי הישובים. בעצם בפרוש דובר כאן על חברה אוטופית מבלי להשתמש במושג זה. רוח הדברים הייתה בכל זאת מבולבלת משהו, לא ממש עקבית. דובר כאן בהחלט בסוג חברה שלא קיימת [למשל "כפרים תעשייתיים"]. דובר על איזה שהם אידיאלים ונראה שניסו בפרוש לרבע את המעגל. כלומר ביקשו לרבע את הנפש האנושית ולהכניסה לתוך דפוסים של הגדרות מדויקות. אנשי מחשבים וטכנולוגיה שהיו מעורבים כאן עוד חיזקו את הכיוון הזה. לתוך בית הספר העתידי שילבתי רעיונות שונים: הוגים יהודיים כמו מרטין בובר, פסיכולוגים התפתחותיים כגון ז'אן פיאז'ה במיוחד במחקריו בתחום התפתחות החשיבה הקוגנטיבית יחד עם לורנס קולברג שפיתח תיאוריות דומות בהתפתחות חשיבה ושיפוט מוסרי; וכן פילוסופים ופסיכולוגים של החינוך הפרוגסיבי כדוגמת ג'ון דיואי, ואחרים. מילת המפתח הייתה "פעלתנות" שהשתלבה בהרבה מאד שיטות חינוכיות שהיו מקובלות בחינוך ההתיישבותי, ובמיוחד בחינוך הקיבוצי. למשל "הגן וחצר הגרוטאות של אורנים" השפיעו על החשיבה החינוכית בגיל הרך ואפילו בעיצוב וצביון החינוך בכיתות היותר גבוהות של בית הספר. הכל היה ברוח מתונה של "החינוך הפתוח" שהייתי חסיד שלו . אני זוכר שבאותה עת עבדתי עם חווה שמיר, מרצה מובילה מקיבוץ בעמק הירדן ועוד מחנכים מקיבוץ יסעור. בנוסף לכך הבאתי רעיונות מביה"ס לחינוך באוניברסיטת ת"א ותפיסות פדגוגיות מלימודי בארה"ב. בקיצור, דובר כאן בפרויקט מאד חדשני לאותה תקופה. לכן היה ברור לקבוצה ביעד במה מדובר כשהם אמרו לי: " אלי, אם אתה לא תעשה את זה יהיה כאן בית ספר בן שלוש קומות מבטון וזה לא מה שאנחנו רוצים!  אבל אתה תחליט. אנחנו לא נצביע שאתה תעזוב את העבודה שם". הם ידעו שהשתלבתי יפה מאד באורנים והיה ברור להם שאני צריך לעזוב למען הקמת בית הספר. הייתה זאת אסיפה ארוכה. דובר על כל ההיבטים ולבסוף נאמר: "האסיפה מחליטה שאלי יחליט". עכשיו אני חושב שזה היה מאד אופייני. אני הלכתי הביתה. השעה הייתה חצות בלילה. אני ידעתי מה הקבוצה מצפה ממני - זה היה ברור שהם רוצים שאעזוב את האוניברסיטה, את אורנים, ושאני אקים את ה"סיפור" הזה. הייתי חצוי במחשבותיי ולא ידעתי בעצם מה אני רוצה.  אף פעם לא ניהלתי בית ספר. מצד אחד בהחלט נראה לי שהקמה וניהול בית ספר יהיה אתגר מעניין, אבל מצד שני היו גם הרבה קשיים, ואחד מהם היה אישי מאוד. אני כבר לימדתי באורנים, השתלבתי והתקשרתי למקום. היה לי ברור שפעם שנייה לעזוב את האקדמיה יהיה לצמיתות, ולכן הייתה זאת החלטה קשה עבורי. כשעזבתי את אוניברסיטת ת"א היו כאלה שלחשו: "איזה משוגע עוזב קריירה אקדמית, כולם רוצים לקבל תפקיד כזה של מרצה, והנה הוא קם ועוזב והולך למקום מרוחק, לגליל - הוא נפל על הראש, בשביל זה הוא יצא לארה"ב ללמוד וחזר עם דוקטורט". התלבטתי: הנה באתי הנה, ואני חי בישוב כפי שרציתי. יחד עם זאת השתלבתי שוב יפה באקדמיה, באוניברסיטת חיפה ובאורנים. לי היה ברור שפרישה מחיים אקדמיים בפעם השנייה תהיה כנראה סופית, ואני הרי אהבתי את האווירה ואת העיסוק האקדמי. - מה לעשות? היו לי שתי "אהבות" והייתי צריך לבחור, מין דילמה קלאסית. שבתי הביתה מהאסיפה והחלטתי: "בסדר, אני עוזב את האקדמיה, אבל זה יארך שנה או שנתיים לצאת משם". ובאמת המעבר ארך שנתיים והמשכתי לעבוד באורנים כאשר במקביל התחלתי להקים כאן את בית הספר. היה זה עבורי עיסוק מאד מעניין. בדיעבד אני מאד שמח שהחלטתי כפי שהחלטתי, אם כי זה לא היה מהלך פשוט. כל דבר בדרך להגשמת התכנית היה מסובך וקשה. אני זוכר למשל את ההחלטה האם להוציא את הילדים מרמת יוחנן. בית הספר החל צומח מכיתות היסוד והתלמידים הבוגרים נסעו ללימודיהם בבית הספר הקיבוצי.

רמת יוחנן - היה קיבוץ מבוסס, והחינוך בו היה בעל מסורת של עשרות שנים [ראוי לציין שפולני, שהיה חבר קיבוץ רמת יוחנן, היה גם מהאבות הרוחניים של החינוך הקיבוצי הכללי]. לכן להורים הצעירים מהישובים, שהיו צעירים עוד יותר במשגב, היו היסוסים וחששות. הם נהנו מהחינוך של ילדיהם ברמת יוחנן, סביבה חינוכית עשירה ומבוססת, כאשר החלופה במשגב הייתה מלווה בהרבה אי-ודאות. אצלנו היו כמה רעיונות יפים מלווים במספר פרסומים אקדמיים מבטיחים יחד עם תוכניות מרשימות, אך חוץ מזה לא היה כלום. "מרכז השירותים" לא היה קיים אז. כלומר לכל היותר התחילו לישר שם את השטח. כמובן שלא היה מבנה בית הספר. אז איפה מתחילים את ה"סיפור"? לא היו מורים.....וכן הלאה.  - טוב, עכשיו אני לא אכנס לפרטים ואדלג ל- 1 בספטמבר 1981. חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים היה ברור שמקימים מבנה זמני לבית הספר החדש, וזאת לשנה אחת בלבד, ומקימים אותו ביעד. "למה ביעד"? כי זה היה המקום היחיד שזה התאפשר. אנשי יודפת נתנו עצות ובכלל הם היו חשדניים מאד לגבי מה שקורה כאן, כי הם רצו לחיות על פי תפיסתם [ה"שכטריסטית"] במקום מבודד, והנה פתאום החלו להגיע לסביבה כל מיני זרים ועוד אנשי היי טק.. הם רצו להתערות באזור ולהיות בקשרים הדוקים עם שכניהם מכאוכב ותושבי הכפרים הערבים האחרים. הם ביקשו להתרועע עם הרועים והחקלאים בסביבה. עיקר עיסוקם היה בחקלאות, וכל ה"סיפור" הזה של הכפ"תים, ובמיוחד חינוך משותף עם ילדי הכפ"תים נראה מבחינתם מאיים. ההתיישבות החדשה המתוכננת עמדה, לדעתם, בניגוד גמור לתפיסתם הסביבתית של השתלבות בטבע וקשרים עם האוכלוסייה הערבית במקום. עד היום שורר ביודפת מין צביון מיוחד המתבטא למשל בלבוש גלימות ארוכות בסגנון מזרחי של בנותיהם היחפות, ובניהם שאוהבים לרכב על סוסים ללא אוכפים. והנה לתוך עולם זה באים העירונים האלה עם רעיונות של טכנולוגיה מתקדמת ועוד בונים כאן בית ספר. " אז מה, אנחנו נשלח את הילדים שלנו לשם?" הם שאלו ותשובת רובם הייתה נחרצת: "לא, זה ברור, אנחנו לא נשלח!" אבל אחדים הבינו שניתן יהיה גם ליהנות מהפיתוח הזה. מובן שהיו לא מעט מחלוקות בעניין זה בינם לבין עצמם. לכן הם לא אמרו "לא", אבל גם לא אמרו "כן". הם אמרו: "אנחנו לא יכולים לעזוב את רמת יוחנן". וזאת בנימוק שהם היו באותה עת שותפים בבעלות של המוסד הקיבוצי. יודפת היה מושב שיתופי שהשתייך לתק"ם. בפועל הם ראו את עתיד החינוך של ילדיהם ברמת יוחנן, ומבחינתם זה היה "טוב" שאין לשנותו. כאמור, המערכת שם הייתה באמת בנויה לתפארת. השקיעו שם בבית הספר הקיבוצי "בלי חשבון". הגזבר הקיבוצי לא חשב פעמיים כשפנו אליו בנושאי חינוך. לכל חברי הקיבוץ היה ברור שנענים לכל בקשה מכיוון החינוך, כי זאת הייתה תקופה אחרת, והחינוך עמד אצלם בראש סולם העדיפויות שלהם.

 

חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים - כאן ביעד לא היה כלום. בחנו את תוכנית המתאר של הישוב, ומצאנו אתר שיועד למבנה שירותים של הישוב, שכמובן לא היה קיים אז במציאות. שכנענו את הגורמים לקדם עניין זה, כלומר זה היה בעיקר פעלו של אריק רז מגרעין מייסדי יעד, שהיה באותה עת רכז הגוש [לימים היה לראש המועצה הראשון של משגב]. באותה עת אפילו לא היה עדיין גוש, אבל היה משרד של רכז הגוש למטה במפרץ חיפה ליד קיבוץ עין המפרץ ששכן במבני המשרדים של המוא"ז נעמן.[בהמשך המועצה בוטלה והתמזגה לתוך המועצה החדשה "מטה אשר"]. אריק שכנע את המוסדות שכדאי לקדם את המבנה לשימוש זמני למטרות חינוך ושאמור היה לעבור הסבה ולשמש בהמשך את המפעלים בישוב. כך הוקם בית הספר הקהילתי משגב במבנה זמני במושב יעד. סוכם באופן רשמי ע"י המוסדות המיישבים שהמבנה התעשייתי ישמש בשלב הראשון בית ספר אזורי. ניתן לומר בפרוש שהגורמים המיישבים היו מספיק פתוחים להבין את זה וקידמו את כל העניין [סייע לא מעט רייס ראש המועצה נעמן הקיבוצית]. .....לאחר ציפייה ארוכה, ארבעה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים, הובא מנוף גדול והוקם כהרף עין, תוך מספר ימים, מבנה מתועש.........[בשנה שלאחר מכן עברנו למבנה קבע במרכז השירותים, שם בית הספר "צמח" במהירות].......

 

...........כאשר בית הספר כעבור שנים הגיע לגודל של כ - 2000 תלמידים עדין לא נשמעו בו צלצולים. אולם כשעזבתי, הדבר הראשון שעשה המנהל החדש שנכנס, היה להתקין לבית הספר פעמון [וקול הצלצול במקום נשמע כמו בכל שאר בתי הספר בארץ]. עניין ה"צלצול" היה דבר עקרוני מבחינה חינוכית והדבר הוצג באופן הבא: מדובר בחינוך לאחריות של הפרט, כלומר - לא מישהו מצלצל בשבילך אלא אתה אחראי לתפקד בתוכנית עפ"י לוח זמנים ידוע ומוסכם.. יחד עם זאת העדר צלצול פעמון מאפשר גמישות בהפעלת מערכת, וקיום שיקול דעת [ואוטונומיה] של המורים. כשבאו אנשים ואמרו:" איך אפשר לנהל בית ספר בלי פעמון"? עניתי , שיש פעמון במכרות או בבתי סוהר, אבל למה בבית ספר? ושאלו, "איך האנשים ידעו מתי להגיע ואיך, יותר גרוע, יעמדו בלוחות הזמנים"? ואני עניתי שילדים מאחרים עם צלצול פעמון הם יאחרו גם בלי צלצול פעמון, רק ההבדל יהיה בנימוק (ואולי בתירוץ) שהם יתנו. במערכת שיש בה פעמון הנימוק יהיה: "לא שמעתי, היום לא היה צלצול פעמון כי לא היה חשמל", וכל מיני נימוקים חיצוניים לעניין החינוכי, מין התנהגות שאינה ראויה וללא אחריות אישית. כשאין פעמון אפשר לומר: "איחרתי כי שכחתי את שעוני בבית", או כל מיני סיבות משל עצמי. בהתאם לכך כל העניינים היו מאד עקרוניים, ערכיים וחינוכיים. נבנתה המסורת יש מאין. תחילה היה קשה מאד לגייס מורים לבית הספר החדש, והיו מורים שלקחו שנת שבתון כדי לא להיכנס להרפתקה הזאת ולהפסיד את מקום עבודתם הקבוע. אבל מה שבאמת היה קשה בשבילי היה הנושא של השרתות. בעקרון אני זוכר שלא רציתי שיהיה מישהו שישרת אותנו. כאמור, התפיסה הייתה שאין עבודה שכירה וכל אחד מנקה לעצמו. אז המורים ינקו יחד עם תלמידיהם. הסתדרות המורים עוד לא הגיעה לכאן לאזור. ובאמת כך היה. אולם מה לעשות? השאלה שעמדה ובקשה פתרון הייתה: "מי ינקה את השירותים הציבוריים"? היה ידוע שכל אחד מנקה את החדר שלו, אבל שירותים זה כבר עניין ציבורי..... כשנכנסנו למבנה הזמני ביעד סיימו את חדרי הכיתות אך לא הספיקו בבניה החפוזה לחבר את צנרת המים והביוב, זה נעשה  רק כ- 48 שעות מאוחר יותר. ואז ביקשנו ביום הראשון לא להוריד מים בשירותים.  ואני זוכר שמישהו בכל זאת הוריד מים בשירותים ומישהו אחר יצא מבור הספיגה בצעקות נוטף לכלוך. ככה זה היה בימים הראשונים. לאמתו של דבר באמת הייתה דילמה מה לעשות. איך ננקה את השירותים? סיפרו לי שיש מישהו ב"מעבר" בקיבוץ יגור ושהוא מוכן לבוא ולהשתלב בתפקיד שרת בבית הספר. אמרתי לעצמי:"שרת בבית ספר, מבחינה חינוכית צריך לעבוד עם התלמידים, כלומר - להיות קודם לכל דמות מחנכת. לכן חיפשתי לתפקיד דמות מחנכת אבל אף אחד לא רצה להתעסק עם העניין הזה. יצא שבשבועות הראשונים בשנת הלימודים אני ניקיתי את השירותים. כלומר כאשר חזרתי בערבים מאורנים עברתי קודם כל בבית הספר כדי לנקות את השירותים.

בשנתו הראשונה בית הספר היה זעיר והיו בו רק 60 תלמידים, ולמרות זאת היה צורך לאייש את כל התפקידים המקובלים בבית הספר. הצלחתי לגייס אפילו מורה לחינוך גופני במשרה חלקית. למעשה שאר כל המורים היו מורות. בנסיבות האלה נאלצתי לעשות כל מיני עבודות אחזקה של בית הספר, ולכן הייתי מהלך בערב ובידי פטיש ומסמרים ותיקנתי כל מה שהיה צריך תיקון. ואז גונב לאוזניי שיש איזו משפחה שהיא אחות והוא "כולבויניק", אחד שעושה כל דבר, כזה שיודע הכל. הוא היה כמדומני ממוצא אירי, הם גרו באופן זמני בקיבוץ יגור והתכוננו להתיישב באזור שלנו. נודע לי שהוא מחפש עבודה ומוכן להשתלב בעבודה בבית הספר. נסעתי מיד ליגור. שאלתי על האיש ולא הכירו אותו כי הוא לא היה חבר קיבוץ. לאחר מאמצים מצאתי אותו עובד במטבח, שם הוא עמד וחצי גופו העליון עירום ובידו צינור מים כשהוא שוטף את הרצפות. לא עשיתי הרבה בדיקות ולא קיימתי יותר מידי ראיונות וברגע שהוא אמר לי שהוא מוכן - "לקחתי אותו"! הסתבר שהוא היה טיפוס תימהוני בצורה בלתי רגילה. עברית הוא בקושי ידע. היו לי שיחות חינוכיות עימו והוא תמך מאוד בחינוך של משטר קפדני. הוא אפילו הציע ש"לא יזיק אם ירביצו קצת מכות לילדים בבית הספר". ["חשוב שיהיה סדר ומשמעת בבית הספר"]. הוא היה טיפוס מאד משונה ורק להדגים זאת אתאר את המכונית שהייתה שייכת לו..היה לו רנו 4, מהדגמים של מלחמת העולם השנייה, מין "פח-נוע", גרוטאה שבקושי זזה. הוא פרק את החלק האחורי של המכונית ובנה מתקן לתוכו הכניס אדמה וגידל ירקות שם בתוך המכונית. כך הוא נסע! כשראיתי את זה אמרתי שהוא מתאים לתחזק גם את פינת החי שלנו צמוד למבנה הזמני של בית הספר. ואמנם הוא עבד בפינת החי בהתלהבות. הוא היה חבוש במין כפייה על הראש ועבד כשהוא שר שירים איריים עם מכוש בחוץ, בשמש, והילדים הצטרפו אליו. זאת הייתה השנה הראשונה. מורות פחדו ממנו. הוא נשאר איתנו בשנה הראשונה בלבד וכשעברנו לאתר הקבע הוא פרש.

הנה גם טיפוסים תימהונים כאלה הגיעו למסגרת שלנו. שנה אחת היינו כאן ביעד כאשר הקמנו מתקני חצר, שהועברו בהמשך לאתר הקבע של בית הספר וכן פינת חי ליד בית הספר הזמני שנשארה במקום. התעוררה בעיה חדשה. הבאנו כל מיני בעלי חיים. השאלה המסובכת הייתה: "מה עושים עם החמור"? קבלנו חמור מתנה ממישהו. כמובן שהמורות, שרובן לא גרו ביעד, לא ממש התנדבו לטפל בחמור. אני גרתי לא רחוק מפינת החי, אז כמובן שאני הייתי צריך לטפל גם בחמור [החינוכי]...

 

 

 

 

זמן קצר לאחר שהמושב השיתופי יעד הפך לישוב קהילתי, אלי החליט לפרוש. לדעתו הגיע זמן לחילופי משמרת, לאחר חמש עשרה שנים בתפקיד ציבורי במקום, של הקמה וניהול בית ספר יסודי "צומח" ועד להיותו מערכת חינוך כוללת. בית הספר החל דרכו ביעד במבנה זמני עם כ- 60 תלמידים והגיע כעבור תריסר שנים לבשלות באתר קבע במרכז השירותים, עם כ- 2000 תלמידים מכיתה א' ועד י"ב. על טכס הסיום של שנה"ל 1993 הוא מספר: "..כאשר ברכתי את בוגרי כיתה י"ב ולחצתי את ידיהם לשלום, נזכרתי שחלקם החלו את דרכם בבית הספר יחד איתי בכיתה א' לפני שתיים עשרה שנים. אני חשתי שהם לוחצים את ידי בברכה, מבלי לדעת שפני כמותם לדרך חדשה: הם לצבא וללימודים, ואני למערכת החינוך הארצית במשרד החינוך. עבורם ועבורי נגמר פרק חשוב של תקופה יפה של עשייה חינוכית משותפת. ומעתה העברתי לאחרים את תפקיד המשך היצירה.....".

 

 

תודה לד"ר אלי מנברג  על ששיתף אותנו בימיו הראשונים של בית הספר במשגב

שהדרך אליו הייתה כרוכה בלא מעט קשיים ולבטים אבל לכל אורכה הייתה רצופה כוונות

טובות וחינוכיות.

התמונות היפות מראשיתו של בית הספר הזמני ביעד באדיבות משפחת מנברג.

 

חג שבועות שמח לקהילת משגב,

אתם מוזמנים להגיב ולהיזכר...

אסתי סלע/מורן

16.5.10

 

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ..." (דברים כו)

16/05/2010 17:59:01
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-21/05/2010 09:41:13

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות