דבר העורך

 

אתם מוזמנים לשלוח אלי סיפורים יישוביים ואישיים, סיפורי הקמה, התמודדות והתבססות, אודות אתרי הנצחה, "מושגים גליליים" בתחום המועצה וכמובן, תמונות מחיי האזור מלוות בהסבר , תאריך ושם הצלם  ו/או ליצור עימי  קשר לראיון אישי.

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

אומרים שהיה פה

סיפורים מתולדות משגב

 

 

 

 

צורית 1984 / אוסף הצילומים הלאומי/ראוגורודצקי הררד

 

 

 

ימים ראשונים בצורית

גיבוש גרעין "סחלב" - 1979

הקמת המצפה : 1981

מיקום: על הר גילון, מערבית לכרמיאל, בסמוך לכביש

עכו-צפת.

גובה: כ- 200 מטר מעל פני הים

נקרא על שם פרח הבר הנפוץ באזור.

 

מובאים בפניכם קטעים ערוכים מדבריו של ברק נחשול על ראשית ההתיישבות בצורית  בראיון עם תמר לוי וגיא פורת בבית יגאל אלון ב- 18.9.2000

 

בעת הראיון עבד  ברק במכללת הגליל המערבי. מנהל חטיבה. חטיבה רב - תחומית  עם גוונים שונים של לימודים. חבר בקבוצת תיאטרון. שתי קבוצות: אחת במרכז  שלומי לעבודה וליצירה, שלומי, ושנייה בתיאטרון הגליל בכרמיאל. אלה  קבוצות שהולכות בכיוון של תיאטרון אחר. עושה תואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, עוסק בפעילות ציבורית : ועדת קבלה, חינוך. זוהרה היא רכזת מחול ומורה למחול. עוסקת גם ברפואה משלימה. לזוג 3 ילדים בני 26 , 25, 14 .

ברק וזוהרה נחשול , בן מעגן מיכאל וזהרה בת ניר עציון הגיעו לצורית עם שני ילדים בשנת 1981 מפנימיית שטיינברג בכפר סבא שם וכן שנה בכפר הנוער נעורים חיו בין עזיבתם את מעגן מיכאל בשנת 1977 ועד עלייתם  לגליל, לאחר שחיפשו ישוב כפרי  שיהיה קהילתי אבל לא  בסגנון קיבוץ ושיהיה בארץ-ישראל בקו הירוק.

 

"התחלנו לחפש בשנת 1977 כשעזבנו את הקיבוץ. אז היה כפר וורדים, פרסום ראשון בעיתונות. אנחנו שילמנו קבלה חמש מאות לירות ישראליות. זה היה איזה שהוא כיוון. אחר כך מהר מאוד ראינו שזה  גם עירוני מדי וגם יקר מדי והמשכנו לחפש. ואז ראינו, אני חושב שזה היה בסביבות  שבעים ושמונה או שבעים ותשע, מודעה בעיתון ככתוב: סחלב - רעיון חדשני - התיישבות חדשה קהילתית בגליל. התקשרנו בטלפון והגענו למשפחת שטיין, איציק ומיקי, שגרו אז בהוד השרון. התחברנו לגרעין "סחלב" שהקים בסופו של דבר את צורית. בעצם חברו שם אנשים שרובם היו מהעיר. אנחנו היחידים בשלב הזה שהיינו מקיבוץ, שחיפשו את מה שאנחנו חיפשנו: קהילתי, בגליל, לא יותר מדי שיתופי, לא בשטחים.

והתחלנו... היינו נפגשים כל כמה זמן. פעם בחולון ופעם בחיפה וחיפשנו איך אנחנו יכולים למצוא צורת התיישבות כזאת בארץ ישראל הישנה. היו המון ישיבות והמון ויכוחים והמון דיונים. לאט לאט גיבשנו מן מצע רעיוני ותוך כדי גיבוש המצע הרעיוני עלה נושא המצפים.

ואז, כל הזמן היה לנו מזכירות. יותר מאוחר זה נקרא: הוועד המנהל.

התחלנו לבוא במשא ומתן עם כל הגורמים המיישבים במדינה ולראות: מי ייתן לנו הכי הרבה שנוכל להביא לידי מימוש את המצע הרעיוני שלנו.

המצע הרעיוני -  ישוב קהילתי בגליל שיהיה בו בית כנסת ויתן מקום לכל הזרמים.

היינו בקשר עם כל התנועות המיישבות. בסוף הגענו למשקי חירות, הם קיבלו שני ישובים: את גילון וצורית, שאז עוד לא היה להם את השמות האלה ואנחנו מאותו רגע הפכנו להיות מן תאומים סיאמים כאלה  של גילון. לא הצלחנו עד היום להתחבר איתם לחלוטין. הלכנו רוב הזמן במקביל ופה ושם לצורך העניין הצלחנו ללכת ביחד, רוב הזמן  לחוד.

מהתחלה היו וועדות קבלה ורק מי שמתאים, ורק מי שקהילתי. בשלב מאוחר יותר גם מי שיש לו כסף, כי גם זה עלה כסף, מה שלא עלה בהתחלה. היה מלווה אחד לשני הישובים וכשהתחלנו כבר היה לנו סמינר בשני מקומות. סמינר גיבוש כזה. אחד היה בנורדיה  ואחד היה לא רחוק משם, אני לא זוכר.

הסמינרים היו יחד עם הגרעין של גילון. באיזה שהוא שלב צרפו לנו גרעין של משקי חירות בית"ר שממנו עד היום נשארו, אני חושב, שתיים או שלוש משפחות. 

אגב, משקי חירות-בית"ר ידעו כל הזמן שאנו אנשים לא מפלגתיים ורובם לא אנשי חירות, או  לא אנשי ליכוד בואריאציות השונות. ובכל זאת לא היה להם הרבה אפשרויות והם לקחו אותנו.

מה שאפיין מאד מאד את צורית לאורך כל הדרך, זה הרבה מאוד מעורבות והתערבות בכל דבר. כלומר, לא נתנו למוסדות המיישבים, לא נתנו לסוכנות, לא נתנו למדינה, לא נתנו למשקי חירות - בית"ר להחליט בשבילנו. כל הזמן היינו מעורבים במה שקורה. 

בסוף  עלינו לקרקע ב- 2.4.1981 העמסנו על איזה אוטו קטן את עצמנו שני ילדים קטנים (שביומיים או יום אחד היו אצל הסבתא בניר עציון) ועם  לא הרבה ציוד נחתנו בצורית

היום הראשון? אין כלום. אין אור. אני לא יודע אם היה מים אני חושב שגם מים לא היה.

באנו לחלל קטן. אני מאוד מהיר, אז הכול באותו יום - צ'יק צ'יק - הכול עבד. הכול היה נקי ואז גם התחלנו להביא צמחים. אני הבאתי ממעגן מיכאל מלא צמחים. אנשים מהר מאוד התחילו לשתול גינות. הכול הלך מאוד מהר.

גרנו בבתים זמניים שהגיעו מדרום אפריקה. אלה בתים איכותיים ומבודדים טוב. יותר מאוחר הוסיפו שבעה... היו חמישה עשר בתים למשפחות, ועוד כמה  מבני ציבור: מזכירות, גן ילדים ומרפאה .

היה כל מה שמקבלים  בהתחלה בקיבוץ: היה טרקטור, היה פג'ו, היה מאזניים, היה מקרר לצרכניה. כאילו רכוש האגודה שהסוכנות נתנה:  זה בתים של הסוכנות. החוזה היה גם עם הסוכנות,עד כמה שאני זוכר. ודרך אגב, לא שילמנו דמי שכירות ושום דבר. אבל גם לא היה כלום. היה סלעים ובתים, וכלום. אחר כך התחיל הגשם והחורף מהר מאוד וטבענו בבוץ. תקופה ארוכה לא היה חשמל ואחר כך היה גנרטור והגנרטור הרבה פעמים לא פעל. אנשים שבאים היום שואלים: כמה עולה מטר, מה אנחנו מקבלים, מה זה, כמה זה עולה?. אז - כלום. הכול היה סימני שאלה. היום כמעט הכול סימני קריאה: חינוך, תרבות, קליטה, מגורים, מבני קבע. לא ידענו כלום. גם לא שאלנו שאלות. ממש נפלנו למקום והתחלנו לזרום עם ה... באמת, חלוציות אמיתית. ובאמת אנשים זה היה איכפת להם, ותרמו, ועשו. מזה התחילו גם הצרות. סיכמנו שבהתחלה הילדים יהיו בכרמיאל. נסינו לעשות משהו משותף, מעון, דרך משקי חירות  בגילון וצורית. כל אחד רצה שיהיה אצלו. בסוף לא היה, לא אצלם ולא  אצלנו. בסופו של דבר, לפני חופשת הפסח הכנסנו את הילדים אל הגן בכרמיאל. ראינו שזה לא זה. תוך כדי הפסח התארגנו ועשינו אצלנו פעוטון ומעון. אני הייתי אז בוועדת חינוך. ראיינו אנשים וגננות, הכול היה אצלנו: תינוקיה וגן.

גם היום יש אצלנו: תינוקיה, פעוטון לגילאים שונים, גן טרום וגן חובה. הייתה  בהתחלה כיתה גנית, כמו שהיה בקיבוצים: חובה ואלף ביחד. כמו שאני למדתי בקיבוץ, אז הילדים הראשונים שלי ככה עשו: חובה ואלף ביחד. לאט לאט הכול צמח. היה במשגב בית ספר בתחילת דרכו שגדל והגיע עד י"ב. בהתחלה זה היה רק כיתה ב' ו - ג'. אחר כך ב' ג' ד'. אחר כך גם א' עבר לשם, והיום זה עד י"ב.

הפכנו להיות המעסיק. גבינו דמי - חבר. דמי חבר, דרך אגב היו, שילמנו עוד כשהיינו רק גרעין. בהמשך הדרך זה התמסד . בתחילת הדרך - זה היה טירוף. זה היה יותר גרוע מקיבוץ: הכול - וועדה. והכול תקנון, והכול וויכוחים, והכול דיונים, וכולם יודעים את הכול, וכולם הכי חכמים, וכולם - יש להם הכי הרבה ניסיון. זה התהליך המעניין שעברנו, הכול מתוך כוונות טובות, אבל בהמשך הפכנו לשתי קבוצות.זה נקרא תשע וארבע. אני הייתי במנהיגות של התשע, ובשביל זה אחר כך האריכו לי מועמדות.... 

שלוש עשרה משפחות. כולן עם ילדים קטנטנים. לכל דבר וועדה בהתנדבות: וועדת חינוך, וועדת תרבות, לכל דבר וועדה, לכל דבר תקנון. תקנון לטרקטור, ותקנון לאוטו, ותקנון קליטה.

עברה שנה והיינו ילדים טובים, וקיבלנו חברות וחזרנו לפעילות אבל אחרי כמה זמן, אני לא זוכר מבחינת שנים, אבל מהר מאוד הוסיפו שבעה קרוואנים.

ואז כבר היינו עשרים ושתיים משפחות. החל התהליך של בניית - הקבע. ולאט לאט התחילה הבניה. הייתה התלבטות גדולה בבניה, כי בדיוק היה הסיפור שבאזור שורשים רצו לבנות מחצבה, ואמרנו: אם תהיה מחצבה אז יהיה אוי ואבוי, והיה הרהור נוסף של משפחות מעבר לזה, אם הן בכלל רוצות להיות בצורית וגילון. בערך כל השלבים האלה. היו הרבה התלבטויות. כל אחד הייתה לו ההתלבטות שלו, אם כדאי להשקיע כסף, להישאר פה. כל כך הרבה סימני שאלה היו. גם היום אנשים עוזבים את גילון וצורית. לא הרבה, אבל עוזבים. פעם כולם היו מעורבים בחינוך, עבודה, חברה - בהרבה מאוד דברים וכולם יודעים מה קורה, וכולם מכירים את כולם, וכולם יודעים איך קוראים לחתול,  ואיפה כל אחד עובד, ואיך קוראים לסבתא ולאמא. היום זה בדיוק הקיצוניות השנייה.  כל הזמן אסיפות, וכל הזמן דיונים, וכל הזמן ויכוחים, וכל הזמן הצבעות. טירוף!

אני אמרתי: לא. אני רוצה ישוב גדול. אני רוצה כמה שיותר יהודים בגליל. לא נראה לי,משום שאנחנו באמת, כולנו השקענו המון. כולנו. אין אחד שלא השקיע וזה עלה לנו גם במצוקות ובכסף ובזמן, והמון דברים. אני לא חושב שבגלל זה אני צריך עכשיו למנוע מיהודים לבוא לישוב כזה, כשלידנו מג'דל כרום מתפרסת חופשי כמו על שמרים. כל יהודי מבחינתי -  welcome לצורית. במיוחד איך שזה בנוי היום. ואני אומר, כמה שיותר בתים של יהודים על ההר יבנו בצורית וגילון - קדימה. אז אני לא מתוסכל מזה שפעם הכרתי את כולם והיום לא - כל דבר בזמנו. ולבכות ולעצור את הגלגל שזז - חבל על הזמן. צריך פשוט להתאים את עצמנו. להגיד: הייתה תקופה של יחד וכל הזמן שרנו ביחד ובילינו ביחד, וזה על הכיפאק.

גילון כל הזמן קצת יותר גדולה. עלתה בספטמבר 1980 ואנחנו עלינו באפריל 1981. כשהסוכנות נכנסה  והחליטו איך להגדיר את כל המצפים, אז היו כאלה שהגדירו אותם: ישוב והיו כאלה שהגדירו אותם: כפר. ואותנו הגדירו: כפר ואת גילון: ישוב. למה? כי כפר זה היה עוד יותר שיתופי, עוד יותר דברים במקום ולא רק עבודת חוץ. ואצלנו כל הזמן היו כל מיני ניסיונות של אנשים להקים דברים במקום.  כל הזמן היו אצלנו יזמים פרטיים שעשו דברים במקום. בגילון הרבה פחות. גם ראו את המעורבות הגדולה של האנשים אז החליטו שאנחנו מוגדרים ככפר, וגילון כישוב קהילתי. 

רוב האנשים הם שכירים. הרבה בהוראה, הרבה באלביט, הרבה ברפא"ל. הרבה בבתי ספר של משגב. גם על ההר שלנו, גם באזור המרכז של משגב. עובדים בכרמיאל, בדלתא, קצת בצבא קבע. יש גם אנשים עם יוזמות פרטיות. יש מישהו שיש לו בית קפה בכרמיאל, יש מישהו שעושה חומוס בתרדיון - מרכז התעשייה של משגב. יש כאלה שעושים כל מיני ניסיונות ומצליחים יותר,מצליחים פחות. מחליפים כל מיני דברים. אבל הרוב שכירים. בהוראה, נהג אגד, אחיות יש הרבה. רופאים, משפטנים

"קרן צורית". מה זה קרן צורית?

אנחנו כל החיים, חוץ ממה שהמדינה השקיעה, משקיעים מכספנו בפיתוח שטחי - ציבור.

גני משחקים, מדרכות, עצים, גינון - כל מה שאת רוצה. כל הזמן אנחנו שילמנו כסף לזה בעבר. חלק ממיסי החבר הולכים לזה. וכל מי שבא, משלם.

הסכום הזה משתנה. משלם כסף שבאיזה שהוא מקום זה על מה שהוא כבר קיבל, בצורית כזאת. עכשיו, אין מה לשפר? יש. אין מה לעשות יותר טוב? יש!

אפשר היה לעשות אחרת? אפשר היה לעשות אחרת. אבל על גדול אני חושב שגם באופן אישי, וגם באופן, איך אומרים: לא מדיני, מבחינת המדינה - ציבורי, ישראלי,צורית תרמה, תורמת ותתרום ואני חושב שזה צורה נכונה היום להקמת ישובים. כלומר: מי שחי בתל אביב שיהיה בריא! על הכיפאק! ויש כאלה שחיים בצורה קהילתית בתל אביב הרבה יותר מאשר אנחנו בצורית. יש בתים עם פעילות ועם וועדים וטיולים, ותורמים לכל מיני עמותות. יש! אנחנו לא המצאנו את הגלגל. אבל אני חושב שמבחינת ישוב הארץ, מבחינת קשרים, ובתרומה, וחיים קהילתיים, וחינוך טוב לילדים.

אני חושב שפורמאט כזה של הקמת ישובים הוא פורמאט טוב. ונכון, לא לכל אחד, ומי שטוב לו - על הכיפאק, ומי שרוצה עדיין להישאר בקיבוצים - שיהיה בריא. ומי שרוצה בעיר - שיהיה בריא. 

 

על השכנות עם הערבים

היו דיונים על זה. אני כבר לא כל כך זוכר מה. לא זוכר שאלה היו ויכוחים גדולים. 

רוב האנשים היו ממפלגת העבודה ושמאלה. והיום אני כבר לא יודע. יש גם הרבה אנשים שמצביעים ליכוד. אנחנו לא באנו לנשל אותם ולא באנו להיות במקומם וברור שצריך לחיות בצידם. גם אצלנו היה שבר גדול באוקטובר לפני שנתיים. למשל, היה לי ספר במג'ד אל כרום ומכונאי במג'ד אל כרום, וחומוס בדיר אל אסד והרבה מאוד דברים. נוח מאוד לבוא לשם בשבתות כי זה פתוח. שם הרבה יותר זול  אבל היה שבר רציני. אני צריך ללכת למוסך. היו לנו שיחות , דיברנו בטלפון. אמרנו: לא נעים לנו, אנחנו לא סומכים, אנחנו מפחדים. אמרו: אנחנו נבוא, נביא לכם, ניקח את המכונית. היה לי ויכוח קשה עם הספר. והוא דיבר...

הוא דיבר אחרת לפני אוקטובר. הוא דיבר על זה שצריך שלום ולחיות ביחד ואחרי אוקטובר הוא דיבר אחרת לגמרי: "אתם לקחתם את האדמות, ואתם עושים ככה, ואתם הורגים פלשתינאים... "

על הבנייה בצורית

קודם כל, אף אחד לא יודע איך מקימים ישובים כאלה. זה היה "בנה ביתך".

לא ברור אם בניה מרוכזת או בניה לחוד. אז היו מלא דיונים: אם בונים ביחד, אם בונים לחוד. היה על זה בלי סוף ויכוחים. אני - השיתופי גררתי בסוף ל... ועד היום יש כאלה שכועסים  עלי - לא בניה משותפת. לא אמרתי: לא בניה משותפת. אמרתי: על שטויות כאלה רבנו!

תגידו מה יהיה כאן על בניה? שאנשים שמים את כל מה שיש להם, ומה שאין להם.

ואני דחפתי לבניה... אני מאלה שניסו לשכנע: בניה לחוד ורק מהסיבה הזאת. שלא נכנס לעור אחד של השני. שלא נבלבל... שכל אחד יבנה ושלא יבלבלו אחד לשני את המוח.

גם ככה היו בעיות. עם רעפים או בלי רעפים? גודל כזה, או גודל כזה? ומרחק כזה, או מרחק כזה? והדוד מים מתחת לגג או מעל לגג? עשרות פריטים, עשרות ויכוחים, עשרות דברים. 

היו כמה דברים: אחד פתאום דרש לשנות את התקנון בניה, כי הגגות בכל מיני צבעים.

עכשיו, התחלת לחקור. למה? כי אשתו רצתה גג בצבע איקס, ואנחנו  החלטנו גג אדום. 

 

על בנים חוזרים

הבנים. בזמנו כל אחד היה צריך להיות שנה מועמד בישוב ורק אחרי זה עושים עליו הצבעה ורק אחרי זה נותנים  לו לבחור מגרש, ורק אחרי זה, וכולי . הייתי שותף לאיזה שלושה אנשים: איתן סנפיר ויוני גלעד ואני, שהכנסנו גם אופציה קראנו לזה: בניה מבחוץ.  כלומר, בלי שהבן אדם מועמד בישוב והוא מכיר אותנו ואנחנו מכירים אותו, הוא נכנס לישוב, ומתחיל... כלומר, הוא בונה מבחוץ ויכול להתקבל לישוב. היו כל מיני ואריאציות לעניין וכל מיני דברים שהשתנו. היום כבר המצב שרוב האנשים בעצם לא חיים בישוב, מתקבלים למועמדות, בונים מבחוץ, מסיימים לבנות, באים לישוב, חיים שנה ואחרי זה מתקבלים לחברות. זה היום התהליך.  בזמנו המועמדות -  היו צריכים  להתפנות  בתים בישוב הזמני, נכנסו לישוב הזמני, עשו שם שנה ואחרי זה התחילו את הבניה. 

היום יש חלק שמלווים את הבניה כשהם גרים בצימרים בישוב, משכירים שם. יש כל מיני ואריאציות.  

בנושא הבנים בשלב די מוקדם -  אחד הרעיונות למשל היה, למצוא משקיע שירצה לעשות רכבת, רכבל מתפן לגילון, עד גילון, ומהר גילון למשגב. שזה גם ישרת ככלי תעבורה לילדים ולמרפאה ולכל הדברים האלה וגם ככלי תיירותי. אז לא מצאתי את התכתובת הזאת אבל כן מצאתי  הצעה, למשל, לבית עלמין וגם הצעה לבנים ממשיכים.

נושא הבנים הממשיכים עלה מזמן. העליתי אותו בכל מיני ואריאציות. אחר כך  עשינו וועדת חשיבה ובסוף הגיע משהו לבנים ממשיכים שנותנים להם כל מיני הנחות. כלומר - יש להם עדיפות. כל פעם זה  הולך אצלנו "נאגלה" של בניה. יש, מאתרים מקום, כל הפרוצדורות, עושים תשתיות ראשוניות אחר כך אנשים מתחילים לבנות. אז יש כל מיני הקלות לבנים ממשיכים נכון לרגע זה.

אף  בן ממשיך לא ניצל את האופציה. אני באופן אישי לא רואה את זה כאיזה חלום.

אני רק אומר: על הכיפאק, אם מישהו רוצה ומישהו זה טוב להורים וטוב לו - אני אשמח מאוד שהוא יבוא, אבל אני לא רואה את זה ככישלון ולא רואה את זה כמי יודע: זה מקום החשוב ביותר שהבנים שלנו ימשיכו. גם אם הם יהיו בכרמיאל וגם אם יהיו בגילון, וגם אם יהיו בקריות - אני אברך  על זה. אם יחליטו ליישב את הנגב - שיהיו ברוכים. מבחינתי רק שלא ילכו לחוץ לארץ,  וגם אם ילכו לחוץ לארץ - מה אני אעשה? ".

 

תודה לברק נחשול על ששיתף אותנו בסיפור עלייתו לגליל ובאופן המעניין של ניתוח המצבים אותם אנו פוגשים בקהילות קטנות בתחילת דרכן.

נשמח לקבל תגובות ותמונות מתושבי צורית והאזור.

הביאה לדפוס:

אסתי סלע /מורן

5.3.09

 

צורית - ויקיפדיה

05/03/2009 23:37:51
להוסיף תגובה 2 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-26/03/2009 16:11:08

 

 

 

 

 

חדשות משגב/מיה צבן / כרמישגב אפריל 2008

 

להלן תגובתו של עמנואל קאופשטיין אשר יזם את המפגש:

 

אסתי שלום,

ראשית  כל הכבוד ובהצלחה  במשימה הכבדה  שנטלת על עצמך. עיינתי באתר והפוטנציאל  העשיר לפנינו ובידנו.

אני הייתי שותף למאמץ המימוש לתרגם את רעיון המצפים  ממפה  שעליה סימון איתורים [עיגולים],למצב  בו יש כביש גישה למסגרת יישובית נתונה, משטחים עליהם ניתן להקים  בתים , מערכות  תשתית ,מים ביוב וכו'.

זאת אומרת, ריכוז צוות  מתכננים ויועצים ,אנשי  ביצוע ובקרה שכולם נרתמו למשימה  ביודעם את חשיבות המימוש בעיתוי  המיוחד  של אז.

עסקנו בחשיבה על  צורת  ההתיישבות  בו ועל יכולתו להתפתח ולפרוח.

הכנו  תוכניות  הנדסיות, טיפלנו בפתרון בעיות מקרקעין  ובהשגת אישורים נדרשים  ובהתאם הכנו תכניות לביצוע  וביצוע  תוך  בקרה  מתאימה.

כל זאת  בלוח  זמנים  צפוף , בתקציב  מוגבל  ובפריסה רחבה  בכל הגליל,

28 מצפים  במקביל.

היה זה  מאמץ משותף  של כל  הגורמים  המיישבים , הסוכנות היהודית, המועצה, התנועות המיישבות, הקרן קימת לישראל ועוד ואנחנו זכינו להוביל מהלך זה.

ברשותי חומר רב  ממנו ניתן ללמוד על העשייה ובעיקר את  השיקולים  שהביאו לקבלת  החלטות בדרך למימוש. כל מצפה הוא  סיפור  בפני עצמו. השארתי חומר יקר בידי  אנשי המועצה  חשוב  שתמצאי אותו ואז בשיתוף  נוסיף פרטים והסברים  כך שאפשר יהיה לשלב  אותו  באתר של משגב.

ברשותי  תמונות  בראשיתיות לכל ישוב לפני הגעת  המתיישבים  והן עומדות לרשותך.

חג שמח  עמנואל

26.3.09

26/03/2009 21:01:25
להוסיף תגובה 3 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-10/05/2009 08:38:23

 

 

 

דבי פרלמן ובעלה אנדי עלו לארץ בשנת 1981 מברקלי קליפורניה. אנדי למד לדוקטוראט ביו פיסיקה וכאשר החלו לחשוב על עלייה לישראל ושמעו באותה העת הרצאה בחוג עליה של ברקלי, על רעיון חדש של רענן וייץ, להקים כפת"ים - כפר תעשייתים בגליל - ידעו שהם עולים. זה היה בשנת 1975-6 כאשר אלדד גיסין מהסוכנות הגיע לברקלי. בינתיים התארגן גרעין עולים בניו-יורק, בקליפורניה ובטורונטו  - קנדה שאנשיו הגיעו עד למושב עידן בערבה התיכונה. התהליך היה מהפכני מצד הסוכנות בו לקחו חלק  משפחות של ישראלים חוזרים לצד משפחות אמריקאיות שעשו עלייה.

 

דבי פרלמן מספרת על ההתחלה בישוב "שורשים".

"קודם כל, שנינו היינו בישראל קודם. אני הייתי כמעט שנתיים באוניברסיטה ושנה אחר כך עם בעלי בבית ספר כדורי. לימדנו קבוצה של אמריקאים שהיו בבית - ספר בשנה י"א. החלטנו שאנחנו רוצים להקים את המשפחה שלנו בישראל ולא בארצות הברית. ונכון, בעלי יכול לחפש באקדמיה עבודה וזה לא כל כך מתאים לו. הוא יותר אוהב לעשות והוא חשב שתעשיה יותר תתאים לו. מאוד אהבנו לגור בסביבת כפר. בבית ספר כדורי זה היה מאוד יפה אבל בלי לעבוד במקצוע זה לא שווה. 

הוא השקיע כל כך הרבה שנים בלימודים אז הוא רוצה להמשיך עם זה. זה גם מעניין אותו. גם אני למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל הזמן בעסקים והמשכתי לימודים במינהל עסקים, אז גם רציתי לעבוד בתעשייה ולא בחקלאות. שמענו את ההרצאה וזה נתן לנו את הרעיון שאפשר לשלב בין שני הדברים. 

התחלנו לחפש אנשים אחרים שרוצים להצטרף. בברקלי ובאזור סן פרנסיסקו יש קהילה מאוד גדולה של ישראלים, של סטודנטים. התחלנו לפרסם דרך ארגון הסטודנטים הישראלים, דרך "הילל", שזה ארגון הסטודנטים היהודים וברדיו וכל מיני אנשים שהכרנו, שחשבנו שיהיו מתאימים לזה. התחלנו לדבר עם אנשים, מה הם רוצים לעשות: אם הם רוצים ישוב, חלק מהעיר - יש כל מיני רעיונות שהציעו לנו לעשות. לקחת שכונה בעיר, להקים ישוב, מושב, קיבוץ - כל מיני. אחרי הרבה ישיבות והרבה חיפושים הגענו לרעיון של מושב שיתופי שניראה לנו שזה הדרך הכי מתאימה להתחיל תעשיה ולהתחיל  קהילה ביחד וגם אנשים אחרים אמרו שזה מתאים להם. 

בהתחלה גם היו כל מיני רווקים שרצו להצטרף אבל משראו שזה לא בדיוק בשבילם ו...לאט לאט הגענו לרעיון שהיה בסיס של מושב שיתופי".

אף אחד לא רצה קיבוץ. הכיוון היה קצת פחות שיתופי אבל בסוף החלטנו: יותר טוב אם זה יהיה שיתופי לפחות בהתחלה, כי אז אפשר להקים דברים ביחד

בהתחלה דיברו איתנו על רקפת. באנו ב- 1978 ב"פיילוט תור", ראינו את הר שכניה וראינו את רקפת, עלינו ברגל כי לא היה כביש והיה מאוד יפה. במנוף כבר התחילו לבנות וראינו את זה, ביעד ממש התחילו לבנות בתים וראינו את זה. ודיברנו עם המקימים של יעד אריק רז ועוד חברים. בקרנו בישובים בארץ: ניר עציון, נוה אילן,

באותה התקופה החליטו לקחת שטחים משטח תשע, שהיה של הצבא, ולתת  לישובים ואמרו לנו שיש  אפשרות לקחת אחד הישובים האלה, "שגב ח'", היום - שורשים. אנשי הסוכנות התקשרו אלינו ודרך הטלפון היינו צריכים להחליט אם לקחת "שגב ח'", או רקפת. בלי לראות, בלי תמונות, בלי וידאו, כלום. אמרו לנו שהנוף מפה הרבה יותר יפה וזה נכון. אמרו לנו שברקפת אי אפשר לתכנן בעצמנו את המקום, שזה שכנע את כולנו כי רצינו לתכנן בעצמנו את המקום. החלטנו על המקום, דרך הטלפון, לקחת "שגב ח'". תבינו שהאזור הזה היה פשוט חור. לא היה שום כביש, שום דרך להגיע. צריך היה למצוא את כפר שאעב, להיכנס לוואדי ועדיין יש את הכביש מהוואדי, להגיע לרגלי ההר ולעלות ברגל.. 

אמרו לנו: זה מקום מאוד יפה, הביאו תמונות, וראינו, והחלטנו שעשינו החלטה טובה ב1979 הגרעין ישב במולדת, עם עוד כמה משפחות שהצטרפו  מירושלים.

ב- 1.9.1980 עלינו לגוש שגב.

אי אפשר היה  עדיין  להגיע להר הזה. באזור הזה היה נהוג להקים מחנה זמני.

יעד היו למטה בחוות יסעור. אחריהם קורנית - הם היו היכן שעצמון היום, בקרוואנים. שכניה היו על יד קורנית . מנוף - הם היו בקליטה בכרמיאל ומשרד השיכון היו אחראים לבניה של ארבעים בתים בשכניה ועד שאנשי שכניה עלו על הקרקע, היו כתשע משפחות שלנו והסוכנות  אמרה: נחלק את הבתים: חצי יהיו של שכניה, חצי זמני שלכם ואנחנו היינו מהדיירים הראשונים בשכניה.  כשיהיו יותר מדי משפחות, אז אנחנו נפתור את הבעיה."  וכך  היה...  המחשבה של הסוכנות הייתה ששכניה תתפרק  כי היה גרעין מאוד חלש ואנחנו פשוט נקבל את שכניה. הם לא התעניינו... הם לא רצו לטפל בכל השיגעונות שלנו ואת התשתית לנוי הבסיסי תכנן אדריכל נוף מקבוצתנו. דבר ראשון שעשינו  זה לא היה כל כך לסדר את הבתים אלא לשתול עצים. היינו  אובססיביים  לגבי חיסכון במים. אולי קצת לפני הזמן שזה נכנס לכל המדינה ובמינימום של תחזוקה. אז לא ראו הרבה וורדים, לא דשא, אבל ראו הרבה רוזמרין, לבנדר, אלת המסטיק.

הסוכנות הביאה לנו קרוואנים כי בסופו של דבר לשכניה היו הרבה משפחות ולנו היו עשרים משפחות ולא היה די מקום.

מה שהיה חשוב לשכנאים היה אחרת לגמרי ממה שהיה חשוב לנו. רצינו לבנות תעשיה, רצינו לבנות קהילה עם בית כנסת קונסרבטיבי, עם אווירה, עם תרבות וזה לא היה העניין של שכניה. הם רצו באמת להיות ישוב קהילתי שכל אחד דואג לעצמו. חיים קהילתיים לא היו כל כך חשובים בשנים ההן לפחות. אנשים שם לא כל כך דיברו איתנו. אין לי חברים מאז בשכניה, אני מכירה אנשים, אני אגיד להם שלום, למרות שגרנו ביחד בשנים מאוד קשות, לא נעשינו חברים. נשארנו קבוצה נפרדת .

כשהגענו למקום, המכולת הייתה במנוף. להגיע למנוף ברגל - זה סיפור עם ילדים קטנים. צריכים אוטו. כמה רכבים היו? היינו מושב שיתופי. אמנם אישרנו לאנשים לקנות אוטו אבל כמעט לאף אחד לא היה. היה טנדר,  טבענו בבוץ, עדיין ירד גשם במרץ. זה היה שוק. הבתים, מה זה קרים! מה זה קרים! אחרי ארצות הברית, אפילו ניו-יורק, שהכל עם הסקה מרכזית וחם בבית ו... מגיעים לבית שפשוט, הקירות רטובים וקור כלבים . אי אפשר היה להתחמם. זה פשוט שוק לא נורמלי. לא קו טלפון. חוסר תקשורת שהיום קשה לדמיין. 2 קווי טלפון לכל הישוב.

הגענו לכאן  כ- 20  משפחות  ובנינו שלושים וחמישה בתים. 

בהתחלה היה לנו אולפן. אנשים התחילו  לעבוד במילואות ,ברגבה ובקרן קיימת יערנות.

עברנו לשורשים  בין ראש השנה ליום כיפור 1985.    

על המפעלים המשותפים

ראשון היה: "יוני-גן" שזה קרה במקרה. מישהו מבית הכנסת שלנו היה לו חברה בארצות הברית שמייצרת מכשיר רפואי אלקטרוני לזרימת הדם עם דופלר ובעלי היה עסוק למעשה בלהקים את זה. היו עוד כמה אנשים שעסקו באלקטרוניקה.

הסוכנות - היינו הולכים לסוכנות, והם אמרו: זה לא עגבניות! 

הם פשוט לא הבינו כלום, כלום, כלום! אבל הם כן נתנו לנו כספים.

הפרוייקט השני היה של דני קריגלר מהאוניברסיטה העברית. מכשיר שמודד שדה ראיה. זה חשוב לטייסים. ענף אחר - תרגום מאמרי יהדות. : הפרויקט הראשון של משרד הקליטה היה איזה מדריך לעולה בעברית.

הקמנו מכון גידול דגי נוי. נסינו הרבה הרבה דברים. וגם מרכז לסמינרים חינוכים.

היה מפעל שנקרא: אס.אר.די. מדיקל, שפיתח מכשירים רפואיים.

היה כביש

בהתחלה בנו את הכביש ממשגב עד פה ובנו את שורשים ורק אז המשיכו לכרמיאל. בשנת 1986 אני חושבת שהם גמרו את הכל.    

עכו הייתה יותר קרובה מכרמיאל. תחשבו על זה. עכו זה "יותר קרוב".  

 

מהמושב השיתופי ומהקונסרבטיביות מה נשאר?

אנחנו היינו חלוצים גם בזה. היינו אחד הישובים הראשונים לפרק את השיתופיות בשנת 1992. 

הקונסרבטיביות?  - זה נשאר עד היום הזה. זה נשאר די באותו מקום עד היום הזה. כי הנושא הזה תמיד היה די פתוח. לא סגרנו את הישוב אף פעם בשבת. אנשים יכלו להיכנס ולצאת.

בית הכנסת הוא מרכז בישוב.  הוא במועדון. אפשר לסגור את הוילון מעל ארון הקודש - אז זה מועדון, או לפתוח - וזה בית כנסת. אני חושבת שזה אומר משהו גם כן  שזה חלק מהישוב. שזה לא במקום רחוק. יש כאלה ששומרים יותר ויש כאלה ששומרים פחות. כל אחד מוזמן מתי שהוא רוצה  להצטרף ולהיות חלק מזה. רבנים. אחד למד להיות רב רפורמי, והוא הפך להיות רב קונסרבטיבי, יש רב שעובד בכלל בכתיבה טכנית ורב שבאמת מלווה הרבה מהדברים בישוב הוא אחראי על מרכז סמינרים ונופש. מקום לפעילות חינוכית דבר שהקמנו בזמן השיתופיות והוא קנה את הזכויות מהמושב השיתופי.

הוא נותן שעורים בחגים והרבה אנשים באים כי זה  מאוד מעניין. במקצועו הוא מחנך. אוהב לחנך אנשים. חינוך זה החיים שלו. לא להיות רב וכל העניין הזה.

בית הכנסת מסודר כך: כל אחד שיכול להיות חלק פעיל רושם את השם שלו ורושם מה הוא רוצה לעשות: שליח ציבור, לקרוא בתורה וכו', כולם מחלקים את זה. התלמידים שלנו לומדים בביה"ס במשגב. רבים פעילים בתנועת נוער של הקונסרבטיבים אפילו ממשפחות שהם לא שומרים כל כך. 

כל הילדים, בנים ובנות, כמעט בלי יוצא מן הכלל עולים פה לתורה אם רוצים. בית כנסת מתפקד כמקום כינוס לקהילה ושמחות המשפחתיות האלה, כולם כמעט לוקחים חלק בזה. לומדים, עולים לתורה , יש פה כמה שהתעניינו והמשיכו עם הדברים האלה יותר. הם גם מדריכים בתנועה.

 

על השכנים בשעב

זה סיפור מאוד מעניין ודווקא קצת אופטימי אפילו בימים אלה. כשעברנו לפה, אני חושבת לפני שעברנו, המזכירה כן נפגשה עם ראש הכפר וקצת דיברו איתו אבל לא היה לנו קשר. בט"ו בשבט ראשון שהיינו פה, אני הייתי המזכירה של הישוב ושהיתי בחוץ עם הילדים. זה היה בשבת והיה בית כנסת ולא שתלנו עצים כי זה שבת, אבל תכננו איזה מסיבה קטנה עם פירות יבשים וכו'.  פתאום שמענו שירה מהרחוב, בקול גדול של ילדים ולא הבנו מה קורה. אז אני והרב"ש של הישוב הלכנו לראות מי זה ואילו היה הילדים של שאעב עם המורים שלהם, כי בשבת הם כן לומדים ומנהל בית הספר והם באו ואמרו: אנחנו יודעים שזה ט"ו בשבט וזה חג של שלום, של נטיעת עצים ובאנו לברך אתכם שעברתם לפה ולהגיד לכם: ברוכים הבאים. ואיפה הייתם מראש השנה? למה כשעברתם לא באתם אלינו? ורצינו לשתול עצים איתכם. אז הסברנו שלא שותלים עצים, אבל עשינו מסיבה גדולה. שרנו קצת שירים ביחד ונסינו לדעת איזה שירים אפשר... שכולם מכירים. זה היה קצת קשה. הילדים לא כל כך דיברו עברית כי הם היו קטנים אבל איך שהוא זה יצר קשר עם שאעב. מאז החלטנו שכן, אנחנו דווקא כן רוצים קשר איתם ואני חושבת שהדבר הראשון שעשינו שהיו מבוגרים שרצו ללמוד ערבית והיה מורה שרצה ללמד, אז הוא היה בא לפה ללמד ערבית בערב. כשהיה  לנו קשר אמרנו: בואו נתחיל איזה חוגים ביחד לילדים, שיכירו אחד את השני. בסופו של דבר הקימו את ארגון "שמש", שזה  מהאותיות: שאעב, משגב, שורשים.

זה היה הקשר הראשון של האזור עם הישובים הערבים. בהתחלה זה היה רק מחנה קיץ משותף  וזה עדיין נמשך והתקיים גם בשנה שעברה שבו היו מעורבים הרבה אנשים."

.


קטעים נבחרים וערוכים מראיון שנערך ב- 2.10.2002 בבית יגאל אלון

בו התראיינו גם פיליס ספרן ודודו קורן/ מראיינים תמר לוי, גיא פורת .                 

תודה לדבי פרלמן על נכונותה לשתף אותנו בסיפור העלייה לקרקע של הישוב "שורשים".  

חג שמח לכל בית "שורשים" /  אסתי סלע/מרץ 2009

נשמח לקבל  תגובות ותמונות מהימים ההם.

 

 

 

31/03/2009 15:20:32
להוסיף תגובה תגובה אחת קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-03/11/2011 13:59:48

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות