דבר העורך

 

אתם מוזמנים לשלוח אלי סיפורים יישוביים ואישיים, סיפורי הקמה, התמודדות והתבססות, אודות אתרי הנצחה, "מושגים גליליים" בתחום המועצה וכמובן, תמונות מחיי האזור מלוות בהסבר , תאריך ושם הצלם  ו/או ליצור עימי  קשר לראיון אישי.

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

אומרים שהיה פה

סיפורים מתולדות משגב

יובלים - אתר הבית

יובלים נוסד ע"י גרעין של עובדי רפא"ל, שאליו נוספו רבים אחרים בתהליך ההקמה,  ועלה על הקרקע  בשנת 1982.
ביובלים כ- 270 משפחות,  מספר המשפחות המתוכנן הסופי:  כ
- 500 .
עם השלמת שלב הרחבה הנוכחי של הישוב - שלב "זית" בסתיו 2009,יובלים  יהיה  הישוב הראשון במשגב שיחצה  את  קו  300  המשפחות.

 

            יובלים,  יעל ויעקב ליכטר    

מראיינים: טל גולדברג, תמר לוי, בית יגאל אלון 1.1.2003                                                                                       

סיפור הקמתה של יובלים הינו מסמך היסטורי ובשל היותו כזה הוא מובא לידיעתכם

במלואו בתקווה שישמש חמר לימודי ומחקרי בתולדות הגוש.


יעל (בת קיבוץ דפנה) ויעקב (יליד חיפה) הכירו בשנת 1973 ואחרי שנה נישאו. כשיעל הייתה בהריון עם הבת הראשונה מעין, בשנת 1975, נהגה הרעיון של הישוב שבסופו של דבר נקרא יובלים.

יעקב: "זה התחיל בעצם כשיום אחד באנו לכאן לטיול. היה יום גשום, מלא רקבובית ולחות ועננים, ראינו כאן ביער שהיה קיים בשעתו לפני שהוא מת, אורנים, פטריות, קטפנו, בישלנו פטריות עם זוג חברים מכפר אתא. המקום נראה נהדר, מצא חן בעינינו. היו דיבורים על התיישבות כאן באזור.  היה כאן כבר ישוב שיתופי, מושב מאוד מאד שיתופי בשם יעד, שישב בחוות יבור. ב-1975 "יעד" היו אז גרעין. אנחנו אמרנו: למה שלא יקום כאן ישוב נוסף? וככה זה התחיל למעשה. זוג החברים אמר, שישנה איזו חבורה שרשומים שם, והם לא יודעים בדיוק איפה הם יושבים, שמתארגנת להקים כאן ישוב - חברים מקורבים לפינחס ספיר והם, זוג חברינו, יוצאים עכשיו לשנתיים שבתון לקנדה, אז למה שלא נבדוק את העניין, כי לא נראה להם שזה הולך לזוז.

בדקתי וראיתי שאין מה לבדוק. יש רשימה ולא עושים כלום בעצם. אמרתי: נהדר, לפני שהיו פה ישובים, למה שאני לא אקים פה ישוב? וכך זה התחיל בקול ענות חלושה. אמרתי, או קיי, בואו נתחיל לאסוף אנשים ומה יותר טוב מאשר לאסוף אנשים שעובדים איתי במסדרון. עבדתי אז ברפא"ל. גם היום אני עובד ברפא"ל.

הסתובבתי במסדרון בעבודה - המסדרונות ברפא"ל ארוכים - ואספתי אנשים שהכירו אותי, שעבדתי איתם, שהיו בקשרי ידידות. אספתי חתימה על דף נייר, עם כל הפרטים וגם כסף. אמרתי: אני רוצה שלא רק יחתמו לי ושלום על ישראל, אלא שיתחייבו ויסכימו לשלם עבור הזכות להיות ברשימה. ברשימה הקודמת שבדקתי לא שילמו כסף, רק נרשמו. אמרתי: אני רוצה איזו שהיא התחייבות, מחויבות.

בקשתי 10 ל"י . זה היה הרבה כסף, אני רוצה להזכיר שמשכורתי הראשונה ב- 1970, בלי לשבור את הסודיות של המשכורות, הייתה 590 ל"י. אנחנו מדברים על שנת  1975.

תוך כדי הליכה במסדרונות ושיחה עם אנשים השמועה פשטה, התפתחו שיחות, מה זה בעצם. הייתי צריך לחשוב מה זה הולך להיות ה"דבר" הזה. התפתחו דיונים, התפתחו ויכוחים ולאט לאט זה התחיל להתגבש.

 אמרתי, בגוש שגב יש מקום נהדר, איפה שנמצאת עצמון היום. בדיעבד, כיום, אני יכול לומר שאנחנו - אותו הגרעין - אחראים לשלושה ישובים בגוש: עצמון, גילון ויובלים, בגלל האנרגיה הגדולה שיצרנו ובגלל האופן שבו התפתחו הדברים. אמרתי, זה יהיה על הר שגב, פה. ואיפה נעבוד? אמרתי, שאלה טובה. אולי באמת צריך לדאוג לזה שישר תהיה זמינה עבודה טובה.

מה יותר טבעי מאשר ללכת ישר להנהלת רפא"ל, מה שעשינו, ולהגיד שם שצריך להעביר לאזור חלק מרפא"ל. אז דיברו במפעל על גידול ואמרתי שצריך אפוא להעביר חלק מהארגון לכאן. יש כאן שטח-אש לשעבר, 117, שהיום נמצא עליו מכון "לשם". ובאמת רפאל עבר. חלק מהעניין של הקמת "לשם" היה הרעיון שהועלה על-ידי כדי לדאוג לתעסוקה.

בתחילת ההתארגנות באנו לבקר באזור, ומה יותר טבעי מאשר ללכת ליודפת, שכבר הייתה קיימת, אמנם הרבה יותר קטנה מאשר היום, ובמקום שהיא יושבת היום. נלך ליודפת, נשאל אותם, נלמד, נראה מה קורה. בכל אופן יש כאן גם אוכלוסיה נוספת, ערבית, נראה מה קורה גם איתם. אולי נלך ליעד, נדבר איתם, הם עדיין במחנה הזמני ב"יבור", קומץ אנשים. נלמד מה הם עושים טוב, מה עושים לדעתנו פחות טוב, נלמד מההצלחות, נלמד מהשגיאות. התחלנו לגבש את הדברים האלה. דבר גרר דבר. באנו ליעד, למשל, התרשמנו לא לחיוב. אני אתן דוגמא. למשל, מזה שהם קטנטנים, מזה שהם יושבים קומץ אנשים, מתבשלים אחד במיץ של השני. עם המון בעיות אישיות בין האנשים. דיברנו עם כמה וכמה. לא הבענו דעה, באנו לבקר וללמוד ולראות מה מתאים לנו ומה לא.

נושא השיתופיות הכלכלית נראה לנו לחלוטין לא רלוונטי. זה היה גם חלק מהשיחות שהיו לנו גם במסדרונות של רפא"ל. איך נחיה, כקיבוץ? כל אחד יעבוד ברפאל ויכניס את המשכורת שלו? חקלאות אין. כאן זה לא איזור חקלאי. אין כאן אדמה. אנשים רוצים להמשיך לעבוד במקצועות החופשיים שלהם. בעצם, חזינו בלי לדבר על זה, את מהפכת ההייטק שתבוא. אם יקומו מפעלים, אחד למשל באלקטרוניקה, שני יעשה אדריכלות, שלישי איזה סטרט-אפ בתוכנה, נניח, זה לא כמו בקיבוץ ששם יש הצדקה לקואופרציה. כי את הצנונית, החלב מהרפת, ואת החיטה משווקים בסופו של דבר באותו ערוץ שיווק, לאותם צרכנים, באותה נקודת מכירה.

דיברנו על זה וכתבנו בעלונים שלנו. מה משותף בשיווק של אלקטרוניקה, אדריכלות ותוכנה? אין שום דבר משותף. ולכפות צורת חיים שיתופית-כלכלית, כי זה מה ש"צריך להיות" ואח"כ להכפיף את החיים לזה, נראה לנו לא נכון.

אז התחילה בארץ התפיסה הזאת של הכפ"תים, כפרים  תעשייתיים, השיתופיים מאוד. ואנחנו אמרנו, לא. התפיסה נראתה כמו: גדוד מובחר של סיירת מטכ"ל עולה על הר, 12 - 15 משפחות, מתגבשים כמה שנים ואז מתחילים לקלוט, כולם בשיתופיות. זה נראה לנו דבר שאין בו שום צורך. אני אומר את זה היום ואני מתחיל בנימה אפולוגטית כי אחרי זה התפתח על הנושא הזה ויכוח גדול מאוד עם הממשלה, עם המחלקה להתיישבות, עם התנועות המיישבות, שאני עוד אספר עליו. אבל זאת הייתה ההתחלה.

אנחנו לא רוצים להיות קטנים, רוצים להיות גדולים, יובלים קמה, ביום הראשון שלה היא מנתה 80 משפחות. זה הצליח לנו. רצינו להיות 200 משפחות, אבל בגלל מגבלות של המוסדות המיישבים היינו  ר ק  80.  למעשה הם הכריחו אותנו להיות 30 אבל אז הפתענו את כולם במהלך שעוד נגיע אליו והגענו ל 80. הפתעה לטובה. הם שיתפו איתנו פעולה בנושא וככה נלמדו הלקחים, תוך כדי דיבור עם החברים.

אמרנו, אנחנו לא נפרסם את העניין בעיתונים, זאת הייתה אינטואיציה מאוד בריאה. הדבר התחיל ללבוש עור וגידים. הכספים שניתנו לי בהתחלה היו בחשבון שלי. מהר מאוד פתחתי חשבון נפרד כי ראיתי שזה לא מסתדר לי, אבל הכספים שניתנו לי היו משמעותיים - אנשים התחילו להתחייב. יתכן שכוח השכנוע שלי היה גדול. התחילו דיונים ובקשות לקיים אספות. העסק הזה התחיל לגדול ונהיו לו חיים משל עצמו. הקמנו ועדות, הקמנו, למעשה הקמתי, ועדות. ועדת תקנון - איזה תקנון אנחנו רוצים. הועדה הזאת עבדה עם עורך דין, על חשבוננו, יותר משנתיים, לגיבוש תקנון שבסופו של דבר נרשם כתקנון ראשון של התיישבות קהילתית בישראל אצל רשם האגודות והיווה פריצת דרך היסטורית.

האיש שעמד בראש ועדת התקנון חי היום ביובלים, 5 בתים מכאן. העקרונות הונחו מראש והועדה פעלה לפיהם. קמה ועדת תרבות, שכרנו בחיפה דירה, משרד, שהפך למועדון חברים, ולמקום שבו הועד יושב ועובד. בשלבים מסוימים היו לנו 380 משפחות מכל חלקי הארץ, ששילמו חודש-חודש מיסים כבדים, למימון הפעילות. הוקמה קרן שנקראה שע"ל, "שירות עליה לקרקע", שאם חלילה, והכול מתוך ראיה לא-קיבוצית אלא מתוך התנדבות וולונטרית של אנשים, אם יהיו אנשים שירצו לעלות ומתוך סיבות כלכליות וכספיות לא יוכלו, הקרן הזאת תעזור.

 

כל חודש יצאו עלונים בכתב ידי, יש לי כתב יפה, ולפעמים עם שרטוטים, אפילו טופוגרפיים,

מה למדנו מהתקנונים? הקיבוץ, המושב, המושב השיתופי, יוצאים מהנחה המרכזית שהיחידה המוניציפאלית זהה ליחידה הכלכלית. אנחנו ביטלנו את הדבר הזה. אין מניעה שכולם יתאגדו ויהיו שותפים כלכלית, אבל זה לא תנאי. יותר מזה, יכול להיות שחלק מהאנשים יתאגדו, יקימו חברה או שותפות, אנחנו מבטלים לחלוטין את התלות בין המקום, התא המוניציפאלי, לבין התא הכלכלי. על זה היו לנו ויכוחים נוקבים, כולל עד טונים גבוהים עם כל מיני אנשים חשובים, למשל רענן וייץ ז"ל. הוא אפילו הואיל בטובו לזרוק אותי מהחדר יותר מפעם אחת.

לימים, בטקס העלייה לקרקע, הוא בא והודה: שגיתי בכול. זה לזכותו.

נקודה שנייה היא, שאמרנו שעל בסיס וולונטרי, שאני מאמין בו עד היום והוא מוכיח את עצמו ביובלים כבר 20 שנה, על בסיס התנדבותי בעיקר - אני אומר בעיקר, כי יש לישוב מזכירה שמקבלת שכר, חוץ ממנה כל הועדות עד היום הן בהתנדבות. על חשבון הזמן הפרטי של האנשים. המסגרת החברתית, הקהילתית, המוניציפאלית, תהיה משותפת ואחידה. איך עושים זאת?

למשל החינוך. אז החינוך הגיל הצעיר, גן וכיתה א', היה בתוך יובלים. ועדת חינוך התוותה את הדרך ולא רק את הצורה, ההשקעות הנדרשות, המשאבים, פתרון בעיות שוטפות, העלאת נושאים לדיון, הכול. אמרו לנו: זה לא ילך. אמרנו: ילך וחצי. וזה הלך, כפול עשר. דבר נוסף, ועדת תרבות. שמתם לב, ליד הדרך שלטים, אנחנו חוגגים גם חגים של הגויים, 2003, אבל ביובלים חוגגים חגים - ט"ו בשבט, חנוכה, פורים, כמעט כל חג חוגגים ואנשים באים בהתלהבות רבה. בגלל שזה וולונטרי, לא כפוי מלמעלה, הכול צפוי והרשות נתונה, דווקא מצביעים ברגליים לטובת העניין.  זה מחזיק מעמד ולא רק אצל החדשים אלא אפילו אצל הותיקים שכאילו היו צריכים להיות שבעים מכל זה. הקרנות, הקרן הזו קיימת עד היום בצורות שונות ומחזיקה את יובלים. המוסדות הפנימיים של הישוב עצמו. יש ועד הנהלה שמתחלף. השוויתי את הדברים עם יישובים אחרים שבהם יש בעיה חברתית - אנשים רוצים להישאר בשלטון. אני מיד בהתחלה, כמו שהטרקטורים עלו ליובלים- התפטרתי. המשכתי להיות פעיל אבל לא היה לי שום כוח יותר. "הלכתי לעשות לביתי". זה נשמע "הרצפלדי" כזה. הלכתי לחיות את חיי בכיף. : אני ידעתי בחוש שזה מה שאני צריך לעשות, מסיבות "אגואיסטיות", כדי שאני אחיה בישוב שאין בו אינטריגות ועסקנות מקצועית ופוליטיקה. אין ביובלים אינטריגות עד היום. זה פשוט מדהים. אין עסקונות. כל פעם שהועד גומר את כהונתו אומרים: אוי הצילו, צריך ועד חדש. ותמיד יש X + 1 מועמדים, כשצריך X. עד היום זה עבד וימשיך לעבוד הרבה שנים, למרות שהעבודה בוועד היא התנדבותית לחלוטין ובכלל לא קלה. האספה הכללית פועלת ומאשרת את השקעות  והחלטות של קבלת חברים, או חלילה הוצאה של חברים, שמעשית לא הייתה ולא תהיה. הביקוש היום ליובלים קצת ירד כמו בכל הישובים. אבל עדיין ביובלים הוא הכי גבוה מכל הישובים.

עם "עידן הכבלים" יש כיום ביובלים גם רשת תקשורת פנימית ולכן ירדה קצת הנוכחות באסיפה הכללית. החלטנו על מועצה של 31 חברים, שזה תמיד 30 חברים, ועוד אחד, שהוא הנציג הנבחר שלנו במועצה האזורית. 31 איש שמחליטים החלטות שהן ברשותה הבלעדית של האסיפה. החלטות מסוימות מסורות רק לסמכותה של האסיפה הכללית. גם למועצה יכולים להצטרף חברים נוספים מתי שהם רוצים, בהודעה של יומיים מראש, והם נחשבים לחלק מהמועצה. ז"א, שאם יש קבוצת לחץ, היא יכולה לבוא. זה לגיטימי, כל עוד הדברים ידועים לכל, נשמח שאנשים יעבירו דברים. זה לגיטימי. זה טוב מאוד. ככה צריך להתנהג, אבל במסגרת החוק, במסגרת התקנון. אם מישהו לא יסכים, הרי שלכנס אסיפה זו לא בעיה, 25 חתימות, אם מישהו רוצה לשנות את ההחלטה.

בשנת 1975, כשידענו כבר מספיק מה אנחנו רוצים לעשות פניתי במכתב, בכתב יד, תמים - אך לא נאיבי - והצגתי את עצמנו: "הנני", זה אנחנו, וזה מה שאנחנו רוצים לעשות. התעניינו למי לפנות, ואמרו: תפנו למחלקה להתיישבות של הסוכנות. היא ממונה ליישב את חבל הארץ הזה. וכך עשינו. פנינו למחלקה להתיישבות, אנחנו כמה עשרות משפחות, מצרפים רשימה, אנחנו גובים מיסים, אנחנו גוף מאורגן , יש לנו משרד ואנחנו רוצים להקים ישוב במתכונת כזאת וכזאת. אנחנו מבינים שאתם עוסקים בישוב האזור הזה, אנחנו פונים אליכם נשמח להיפגש בהקדם כדי להתחיל לקדם את הנושא. 

להזכיר לכם, האזור הזה היה ריק. הכבישים היו ברוחב מטר וחצי. לא היה כאן כלום חוץ מיודפת. וזהו. ואני לא מקבל תשובה.  היה פה מושב של כמה בתים, שגב, משנת 1964. ראוי להזכיר שהם הקימו פה מושב של כמה בתים, רענן וייץ שלח אותם לכאן, קרא לזה "כפר של חוצבים בהר". כך זה הוגדר, ואכלסו אותו בעולים מארצות המגרב, טוניסאים. איפה שהיום עצמון. עד היום הם לבדם, לא בתוך עצמון.

החוצבים האלה נעזבו מהר מאוד לנפשם. מה שנותר זה פצע גדול, המחצבה שרואים בדרך. לאט-לאט הם התפוררו כלכלית וחברתית, למרות שהם אנשים נהדרים מהבחינה הזאת שאיני יודע מי היה מחזיק מעמד כמותם. בסוף הם נשארו קומץ, והישוב התפורר.

באנו לפגישה בחבל הצפון, בחיפה ע"י כיכר פריז, ואמרו לנו פחות או יותר: לכו לעזאזל. אם אתם רוצים בכלל, תהיו קיבוץ. תפסיקו לנופף עם עשרות ומאות המשפחות שלכם, אנחנו רוצים 10 משפחות, תהיו קיבוץ או מושב שיתופי, זה מה שיקום באזור הזה. כל זה - בתקופה ששוועו למתיישבים בגליל, ולתנועות המיישבות לא היה מה להציע בכלל.

אני פרשתי בפניהם חזון. אמרתי להם כל מה שאמרתי כאן קודם. תראו זה לא איזור חקלאי. אנחנו לא נגד חקלאות. השיח איתם היה נורא, על גבול הבלתי נסבל. קשה לי להגיד את זה כי אני רוצה כאילו לפייס, עברו 20 שנה, אנחנו פה, אבל זה היה קשה, צורב בלב, לא הגיוני וכמעט מרושע. הייתה בהם איזו מן יהירות, וכשאמרתי, זה לא יעזור לכם, אמרו לי: אהה, אתה נגד ההתיישבות העובדת, נגד החקלאות. כל דבר התפרש: אם אתה לא איתנו, אתה נגדנו. ואני לא נגד חקלאות, אולי אפילו יהיו אצלנו חבר'ה שיקימו חממות, אדרבא ואדרבא. אפילו יעל ואני דברנו על כך...

לא פסלנו חקלאות. לקצר את הסיפור - הוא נמצא בארכיון יובלים, שכמובן לא נמצא אצלי. התחלנו לגולל את החזון, שנביא לכאן את רפא"ל, ובעקבותיה יגיעו שירותים ותעשיות נוספות. -על מה אתה מדבר? אתה חולם.. כן. כל דבר מתחיל בחלום. החזון הזה לא התקבל. התחלנו לעלות בדרגות. הגענו לרענן וייץ. וגם כאן - מכתב ראשון שעליו לא טרח להשיב, מכתב שני ורק במכתב השלישי, שהיה רשום - ודרשנו בו במפגיע פגישה - ענה והזמין אותי לפגישה. היו כמה פגישות ובאחת מהן, התלווה אלי, לבקשתי, סגן מנהל כוח האדם ברפא"ל. (שאגב, בנו חי ביובלים).

האיש התלווה, אמר שרפא"ל תומכת מאוד במהלך, עד כדי כך שהיא מממנת חלק מזמני, כדי שאני אתעסק בנושא הזה. הגרעין גם נקרא "גרעין רפאל" למרות שכבר היו בו הרבה אנשים לא מרפאל. באותה ישיבה עם רענן וייץ, קבלתי - לצערי - יחס מתייהר ומתנשא, דחייה מוחלטת ולעג. במסגרת הפיקנטריה אני יכול לספר, שרענן אמר: אני מומחה להתיישבות, בשום פנים ואופן לא תצליחו להקים ישוב עם יותר מ-10 משפחות. הדבר יקרוס. אתם תאכלו אחד את השני. זה לא יחזיק מעמד. אין לזה יציבות. חייבים להיות שיתופיים, אחרת לא ילך.

אמרתי שלעניות דעתי, ימי חומה ומגדל עברו, יש מדינה, לא צריך להלחם בבריטים ובערבים ובכלל השתנו התנאים, אין באזור תנאים לחקלאות, התנועות המיישבות מדולדלות ממתיישבים, ואני יודע עד כמה הגרעין הגדול שלנו מאורגן, רציני ובעל מוטיבציה. אני מבין שגם ניו יורק נוצרה בלי המחלקה להתיישבות וזה ישוב לא רע. הצליח דווקא. גם תל אביב, ופתח תקווה ואילת. למה צריכים דווקא להתאים אותנו למסגרת קיימת? אנחנו לא נגד המסגרות הקיימות, אבל אנחנו בהחלט רוצים את המסגרת שלנו, רוצים שיתוף פעולה אתכם. הוספתי שגם הקבוץ והמושב לא היו קיימים פעם, והומצאו.

ואז הוא אמר: אתם לא תקבלו את האדמות האלה. אנחנו לא ניתן לכם אותן. אמרתי: מה זאת אומרת? אנחנו באנו לקנות אותן! אנחנו לא רוצים "לקבל".

ואז הוא התחיל להסביר, שאת האדמות האלה לא קונים, רק מקבלים, אבל רק ממנו ומתנועות ההתיישבות (שמהר מאד הבנתי שהן בעצם המשכים ישירים של מפלגות השלטון), ומקבלים רק על פי התנאים שהם - דהיינו השלטון הפוליטי - קובע. כלומר, נותנים לך לאכול, מכריחים אותך לאכול רק סוג אחד של תבשיל, אבל שמים את היד מספיק נמוך כדי שתתכופף. יחסים של מתן כסף והון תמורת קבלת עוצמה פוליטית. זה מאוד מפתה מצד אחד, הנה מקבלים אדמה, בית בסיסי, אנחנו בעצם לא חשבנו שאנחנו הולכים לקבל משהו, לא הייתה לנו טענה כזאת - אפילו לא ידענו. כן ידענו שזה יהיה יותר בזול, לא כמו מגרש בחיפה או תל אביב אלא כמו על הר קירח ושומם. אבל מגרש. היו לנו כוונות טובות, פשוטות, אזרחיות מאוד, לא באנו בתחבולות. באנו בחוסר ידע. ואז הוא גם הוסיף: לא תקבלו אמצעי ייצור, ואז למדתי שמקבלים אמצעי ייצור. בקיבוץ ובמושב זה פרה ורפת ומחרשה, אבל אצלנו זה פשוט יהיה כסף. בקיצור: לא תקבלו את הבתים ולא ניתן לכם לעלות. למה לא תתנו לנו לעלות? - אתם חייבים להצטרף לתנועה מיישבת. מה פירוש? הרי תנועות מיישבות זה על רקע פוליטי. אותנו בכלל לא מעניין מה הנטיות הפוליטיות של החברים. לא שאלנו. אף אחד לא יודע מה השני הולך להצביע בבחירות. זה לא רלוונטי

אז באמת התחילה התנגדות רצינית. כי ראו שאנו רציניים, עקביים, לא ניתנים לפיתוי, לא פוליטיים אלא אזרחיים. איך אמר לי רענן וייץ לפני שהוא זרק אותי מהמשרד שלו: אתה לא דומה לי, ולא לאבא שלי, ולכן אני לא אוהב אותך. במילים אלה. אפילו הסכמתי להיפגע מהמילים האלה.

לא ידעתי מי היה אביו - ידעתי מי היה אבא שלי, והוא היה אדם נפלא, ולא היה לי שום צורך להיות דומה לאבא שלו, גם אם יכול להיות שגם הוא היה נפלא. כולם בסדר. אבל האמירה הפוגעת הזו, כאילו אני עוד פעם בגולה, אני ז'יד, לא מהגזע הנכון, מה לא בסדר בי? מה הסיפור הזה? וזה הכניס כמובן המון אנרגיה. באותו יום שהועפתי החוצה ובסוף נקראתי חזרה, כי איש כוח אדם של רפאל עמד על זה שאנחנו לא עוזבים עד שהוא יתנצל.

ברגעים האלה שביליתי בחוץ, עכשיו אני מבין, אילו הרגעים שקבלתי ונטענתי באותה האנרגיה שהחזיקה מעמד עד להקמת יובלים שש שנים לאחר מכן פרנסה את העבודה הגדולה ומשאבי-הנפש שנדרשו לכך. שם החלטתי שהישוב הזה יקום ויהי מה! ויקום בדיוק לפי העקרונות שלנו, שהם בסדר, לא נגד החוק, הם עקרונות טובים, הגיוניים, מתאימים לזה שהולכת להיות שם תעשיה ולא חקלאות. ושימשיכו לקום גם קיבוצים, ומושבים, בכיף. אדרבא, אנחנו לא נגד.

 

בשנת 1976 הייתי בן 30. התחיל ויכוח עם הסוכנות, מכתבים אסיפות שלנו פעם בחודש, מלאנו את אולם נגלר בקרית חיים. 350 משפחות. באו זוגות עם ילדים, זה היה משהו מדהים. המשרד הפך למועדון חברים. חגגנו חגים יחד, אירועים, טילים משותפים.

במוסדות המיישבים כינו אותנו: מעצמה גרעינית, זה נודע לי רק אח"כ, אחרי שנים, כשאמרו לי: "לא הייתם גרעין - הייתם מעצמה גרעינית". אי אפשר היה לעמוד מולנו. נלחמנו במוסדות בכל מיני שיטות של מלחמה סבילה, אבל מאוד יעילה. למשל: כל אחד מהחברים שלח לסוכנות מכתב בדואר רשום, תיבות הדואר שלהם היו מלאות במכתבים. הם לא יכלו לעמוד בזה יותר. המחלקה להתיישבות בתל אביב, בחיפה, זה היה מאורגן כמו מבצע צבאי, אני נזכר במכתב שכלל את הקריקטורה של שלשת הקופים (לא רואה, לא שומע, לא מדבר). כל מיני דברים כאלה.

אחרי זמן הם פשוט הרימו ידיים. אנחנו רואים שאתם רציניים. מה אתם רוצים? לא היה שֵׁם אפילו למה שרצינו. לא קיבוץ, לא מושב. הבנו שצריך למצוא שם. בשותפות עם עוד אנשים, אחד מהם  שמו עוזי גדור מבית הלוי שעזר לנו קצת בחשיבה והיה מאוד בעד החידוש שלנו, ועוד פרו' מאונ' ת"א. ). בדרך היו עוד כל מיני פגישות. נפגשתי עם גלילי ועם ברלב. הרעש שעשינו, ה"מעצמה הגרעינית" גרם לכל מיני פיצוצים והגיע למצב שנפגשנו עם ישראל גלילי שהיה למעשה שר ההתיישבות בקדנציה הראשונה של רבין. ישב בחדר ליד רוה"מ רבין ונחשב לאישיות ה"אפורה", המושכת בחוטים. מנסח החלטות הממשלה. איש חזק. באנו אליו 5 אנשים. עוד לפני הפילוג שהתרחש מאוחר יותר בגרעין. דרשו מאתנו להיכנס לתנועה מיישבת. תנועת המושבים. התחילו ויכוחים בינינו. אני הייתי מאוד מאד נגד, כי זה כלל להיכנס לכל הערבויות ההדדיות שלהם, לקבל עלינו "חבר נלווה" מטעם התנועה שזה אומר חבר באגודה השיתופית שלך, שהוא בעל זכות וטו על החלטות האסיפה. לא תמיד מממשים את המנגנון הזה, אבל כשרוצים, החבר הזה יכול לשים לאל את כל החלטות האסיפה. הוא נציג של התנועה. מהר מאוד שמנו לב שכל נושא התנועה זה למעשה עניין מפלגתי ופוליטי לגמרי. היה לזה תפקיד חשוב לפני קום המדינה, כשמפלגות החליפו את המדינה שלא היתה קיימת. אבל עכשיו זהו דבר לא אזרחי בעצם. יש כאן משחק בקרקעות, באמצעי יצור, בכספים, בהקמת ישובים, בתשתיות, יש כאן משחק פוליטי עם המון-המון כסף. הקצאת משבצות קרקע שערכן מיליארדים וזהו משחק בין מפלגות פוליטיות, שמחולק לפי מפתחות פוליטיים והתחשבנויות פוליטיות, שבכלל לא קשורות למה שקורה בצד האזרחי של החיים. דבר אנטי-ממלכתי. לא רצינו בשום תנועת התיישבות. פשוט לא רצינו. יוסי ביילין, שהיה אז עיתונאי ב"דבר", כתב עלינו כתבה. היה עיתונאי הגון. היו עיתונאים ששמו בפינו דברים שלא אמרנו. הופענו בטלוויזיה אצל ירון לונדון, מה שעשה בשעתו רעש גדול והביא אותי במבוכה, כי אנשים זיהו אותי ברחוב וזה לא היה נעים לי. לא לשם קריירה פוליטית הלכתי לעניין הזה. הכתבה של יוסי ביילין, במוסף "דבר" של יום שישי נקראה: "אל הגליל בלי תנועות מיישבות". הוא ציטט אותנו במדויק. המסר היה: תעזבו אותנו מתנועות. מאגרי כוח האדם של התנועות מדולדלים. אין. פשוט אין. לקיבוצים ולמושבים אין אנשים שילכו לישובים תעשייתיים. אנחנו באים, כבר מוכשרים לכך מראש על חשבוננו הפרטי, כמו להבדיל, העלייה הרוסית שבאה היום עם כל הדוקטורטים שלהם, אנחנו כבר מחונכים, לא צריך להשקיע בנו. יש לנו עבודה, אנחנו לא צריכים כלום. רק נייהד, ניישב את הגליל. כאן נוצר איום על התנועות המיישבות, על כל ההסדרים הקיימים עם המפלגות. איום רציני. היום אני מבין יותר מאשר אז, עד כמה האיום היה ממשי. (ממליץ על מאמר בתחום, שהגיע אליו בלימודיו לתואר שני במנהל עסקים "צמיחת האליטה הפוליטית בישראל" מאת ליסק/הורביץ ובו פירוט של יחסי "תן וקח" בין הכוח הפוליטי והחברה, מתן יתרונות כלכליים בתמורה לעוצמה פוליטית). לפי דעתי הסדרים האלה לא היו תקינים. אנחנו לא רצינו להיות חלק מכל המסחרה הזאת. אצלי בבית בנוה שאנן, היה מזכיר תנועת המושבים אז, אריק נחמקין, בא ואמר: "אני חתום על 400 מליון ₪. ואני ישן טוב בלילה. למה לכם לא להצטרף לחגיגה?" והוא אח"כ הפך לשר בממשלה. במילים אלה הוא ניסה לשכנע. חלקנו התחיל להשתכנע, אחרים לא. בין ה"לא" הייתי גם אני. מאוחר יותר קרה מה שקרה, הבועה הלא-נקייה הזאת התפוצצה ונסתיימה.

כאן נוצרו ניצני הפילוג בגרעין. כמו בכל תנועה ציונית מכובדת, גם בגרעין הזה היה פילוג. אנחנו אמרנו לא, והם אמרו כן. עוד לפני המהפך הראשון של 77. אספר לכם על שני ביקורים: אצל גלילי ובר-לב.

ברלב היה אז שר המסחר והתעשיה, ישב בממילא בירושלים. באנו בערב חורפי לפגוש אותו. זה ממש סיפור קומי. הם בכלל לא ידעו מה הולך בשטח. ברלב אומר: למה לכם להקים ישוב חדש, תצטרפו לאשחר.  - איפה

אשחר? הוא מראה לי במפה. אני אומר: אין שם ישוב, והוא אומר, מפי העוזר שלו: יש שם. (היום יש ישוב, כמובן, אך אז זה היה סימון על גבי נייר בלבד). שניהם לגמרי מנותקים מהמציאות. אני אומר: הייתי בשטח אתמול, ולא היה שם ישוב... ברלב התרגז.

חזרנו מהביקור הזה "מדופרסים". עד כדי כך שכל הדרך מירושלים לצפון שתקנו. לא רצינו לדבר, לשתות קפה, לדבר. כלום. הייתה שתיקה כבדה באוטו. הוא היה השר הממונה על תיאום פעולות הממשלה בגליל. מפות היו תלויות על הקירות אך נראה בעליל שלא היה מגע ישיר עם המציאות, עם השטח. ראינו שאין ממשלה.

הגענו גם אל ישראל גלילי. הייתה פגישה קשה מאוד. זה לא היה קומי. גלילי ישב, לצידו עוזרת הלשכה, אורנה, בחורה חריפה. הוא דיבר. הצגנו בפניו את החזון. אמרנו שאנחנו לא נגד תנועות מיישבות, אבל רוצים לעשות את זה אחרת: הרי לא דורשים מאזרחים אחרים שחיים בגליל, בסחנין או בכרמיאל, להצטרף לתנועה מיישבת, ואנו מבקשים שכך יהיה גם איתנו. (הייתה לנו, לפני כן, גם פגישה עם נציגים שאמרו שהם מייצגים את שמעון פרס, שבה דובר על נושאים מפלגתיים). אמרנו: תראה שזה יהיה בּוּבָּה  של ישוב. אמרתי עוד דבר: תראה שתוך פחות מחצי דור, כל הישובים ייהפכו ליישובים קהילתיים. וזה הרי בדיוק מה שקורה היום בשטח, אחרי 12 שנה. ואז הוא אמר, או קיי, הבנתי אתכם. פיקח הוא היה, חכם - לא. אמר למזכירה: תפסיקי לרשום ואמר, ואני כבר לא מאמין לעצמי כשאני מספר את זה: "אתם רוצים ישוב, תצטרפו למפלגה". הייתה דומיה מעיקה וכבדה מאוד בחדר. אני הראשון שהתאוששתי מהמכה הזאת. לא שיש לי משהו נגד. אמרתי: אתם לוקחים אדם כמוני, שכל חייו התחנך "בן-גוריון" והופכים אותו לאנטי. למה אתה אומר לי כך. באתי אליך כשר בממשלה, על איזו מפלגה אתה מדבר? והוא עונה: לא ברור לכם? אמרתי: יש כל מיני מפלגות. אתה שר בממשלה או נציג מפלגה עכשיו? תסביר לי מה קורה. אנחנו לא מקבלים את זה. הישוב הזה יקום למרות שאתה לא חושב כך. הוא יקום כמו שאנחנו רוצים. וזה לא בסדר מה שאמרת ואתם עושים.

בדרך חזרה התחילו כבר ויכוחים.

כן. זה היה בראשית 77.  עמדנו כבר לצאת. אמרתי לו: אתם פשוט תפלו בבחירות. זה לא יכול להמשך מה שאתם עושים. הוא אמר: למה? כי אתה תרוץ ותספר בעיתונים? לא, עניתי, כי זה עד כדי כך לא שווה לי ואני גם לא טיפש. אבל הקירות פה בחדר שמעו מה שאמרת. למה אתם חוסמים אנשים? הרי אתם רוצים ליישב את הגליל, יש מגמה כזאת ואין אנשים, התנועות המיישבות ריקות מאנשים. אנחנו באים מאות משפחות, לא היה כדבר הזה. כולם מוכנים לקנות אפילו את האדמה, אתם מכריחים אותנו לקבל - אז נקבל, אבל תנו לעלות. אל תעצרו אותנו.

הגיע מאי 77. היה מהפך, והוא נפל. אני עבדתי ברפאל. מקבל טלפון ממנהלת הלשכה אורנה. הם נלחמו נגד עצמם קשה מאוד. העוצמה והפילוסופיה הזאת, כמו במאמר של דן הורוביץ ומשה ליסק על צמיחת האליטות. למאמר הזה יש חלק חשוב בהקמת יובלים. בעיני הוא "מאמר יסוד" ליובלים. מנהלת הלשכה מצלצלת, אחרי שנודעו תוצאות הבחירות. ואני, כשנודעו לי תוצאות הבחירות ממש "יצא לי האוויר" כמו מוונטיל מפוצץ, כי אמרתי בליבי, עכשיו להתחיל הכול מחדש.

ובכן, אורנה מצלצלת ואומרת: השר גלילי רוצה לדבר איתך. בבקשה. והוא אומר: דבריך בפגישה אצלי מהדהדים באוזני, ואני לא יכול לשכוח אותם, ואני רוצה להתנצל על מה שהיה.

אמרתי לו: תראה, אתה אדם ואני אדם. כולנו יהודים, רחמנים בני רחמנים. ברוח זאת אני רוצה לומר לך ואפילו השתמשתי במילים "מוחל וסולח". אני מוחל לך, אבל לא סולח לך מפני שנלחמתם נגד אנשים מאד-מאד טובים, אחד-אחד, ואתה נלחמת נגדנו והבאתם על עצמכם את הכיליון הזה בעיניים פקוחות, כמעט כמו בספר של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת", לפעול נגד האינטרסים שלך עצמך, כאשר יש מי שעומד מולך ומזהיר אותך בשפה המובנת לך, במונחים שלך, על הנזק שאתה מסב לעצמך. ואתם עשיתם את האיוולת הזאת וקיבלתם את העונש שלכם. אני לא סולח לך כי במקום שתקים עוד ישובים בישראל הפרעת לנו. כי רצית עצמה, כוח, שלטון.

אני הייתי מאוד מאוכזב, אבל חיפשתי בספר הטלפונים את המספר של משרד ראש הממשלה, שישב בו כבר בגין. קודם לכן, נפגשתי גם עם גולדה. היא הייתה "אכס". הייתה לה לשכה בת"א. נפגשתי איתה לפני הבחירות. אמרתי לה: "אני בא אליך כאל סמכות מוסרית, לאחר אכזבה מרה וגם תדהמה מהפגישה עם גלילי." התכוננתי מה להגיד. סיפרתי על הפגישה אצל גלילי. שאלה כדרכה, מי אתם, מה אתם, במה אתם עובדים, כל אחד מה עושה. אמרתי: זה לא "אנחנו" אלא כל אחד במקום אחר. זאת לא קבוצה הומוגנית. סיפרתי על עצמי ועל חברי והיא ראתה שאנחנו דווקא מה"נחמדים" [בהשאלה מהאמירה של גולדה על הפנתרים-השחורים שאמרה עליהם שהם "לא נחמדים"]. היא שאלה מה אמר גלילי, אמרתי לה את מה שהוא אמר, "תצטרפו למפלגה"

באופן טבעי, יצא לה: ככה הוא אמר? דבר כזה לא אומרים, דבר כזה מסדרים. יצאתי ממנה בפחי נפש, לא לפני שיעצה לנו להפגש "עם שר ההתיישבות הבא". כששאלתי מיהו, אמרה: "אריק שרון" (עוד לפני המהפך). לצערי, הפגישה עם גולדה הייתה באפן אישי, לא נעימה. היא נתנה הרגשה שהיא מתנשאת מעלינו

אל תשכחו שהיו אז פרשת ידלין ולוינסון. בקיצור, היה מהפך. יצא לי האוויר, ונכנס לי האוויר. צלצלתי ללשכת רוה"מ, ענתה לי מזכירה זוטרה. הצגתי את עצמי, סיפרתי לה על מה שאנחנו רוצים ועושים. איך זה נראה לך? יפה. תעבירי אותי לדרג הבא. הועברתי ליונה קלימוביצקי, המזכירה של בגין.

יונה דיברה וביקשתי שתשמע 5 דקות. שמעה אותי ונתנה לי את יחיאל קדישאי. מנכ"ל משרד רוה"מ. מהרגע הראשון ששמעתי אותו, אהבתי אותו. עד היום אני אוהב אותו. האיש הנפלא הזה, האיש העסיסי הזה, שככה כולנו אולי צריכים היינו להיות. והוא אמר: "סַפֵּר. שמעתי שיש לך סיפור". סיפרתי. הוא הקשיב ושאל: מה אתה רוצה? להיפגש עם ראש הממשלה. בסדר. שאל אל הטלפון ואמר: להתראות. ו"יצא לי שוב האוויר". חשבתי, לא ייצא כלום. אחרי שבוע מצלצל הטלפון בבית, יעל מרימה, ואומרת: מישהו מהחברים "עובד" עלינו, אומר שהוא מלשכת ראש הממשלה. אני אומר: תביאי, תביאי, אולי זה באמת. זה היה יחיאל קדישאי.

הוא אומר לי: יהיה לך נוח ביום שישי הקרוב?

אני עונה: יהיה לי נוח בכל יום שראש הממשלה יקבע.

קדישאי: בסדר. אל תבואו בקהל גדול. תהיו תכליתיים.

יום שישי, ערב חג סוכות תשל"ח, שעה 11 בבוקר. מובן שכבר ב- 8 הייתי מוכן. שלא כהרגלי, הגעתי לבדי. בכל הפגישות שהיו עד אז לקחתי איתי עוד אנשים. העסק הוא לא שלי פרטי. הפעם החלטתי - זאת ההזדמנות. אני לא רוצה לבזבז אותה. באתי להבקיע את החומה.

אני רואה את בגין יורד עם שרון וחנן פורת, יורדים למכונית של רוה"מ, בגין נכנס לתוך האוטו ומתחילים לנסוע. הלכה הפגישה! המכונית נעצרת על-ידי, בגין יוצא, "מר ליכטר, האם זה אתה ?" התאוששתי ואמרתי - אני.

מאוד התרגשתי. הוא אמר לי: "אנחנו הולכים להגיד חג שמח לרב קוק". בן אדם עומד על ידי ומתנצל, "כי הרב זקן ולא יכול להגיע". בסדר אדוני, אני עונה, אחכה לך כמה שצריך. "טוב, תחכה".

הכניסו אותי ללשכה ואחרי חצי שעה הוא הגיע ונכנסתי לחדר שלו.  "יש לנו שעה". נדהמתי. חשבתי 10 דקות. "בשעה הזאת איש לא יפריע לנו, חוץ משני אנשים שיכולים להפריע, אריה נאור מזכיר הממשלה, ועזר וייצמן" והסביר לי את הסיבה. "אנחנו עומדים לחתום על הפסקת אש עם לבנון וזה צריך להיות היום בצהרים בשעה שתיים ועזר יכול להפריע לנו רק אם הדברים לא יתממשו לפי התוכנית ואריה נאור בגלל הקומוניקט, אם יצטרכו בו שינויים בעקרונות. חוץ מזה לא תהיה שום הפרעה"

הוא התיישב ושאל: "אדוני ישתה כוס תה?". כן. אני אשתה תה. אז הוא מוזג לי כוס תה. "אדוני רוצה סוכר?",. אוירה מאוד נעימה. פשוטה. זה היה בשבילי ממש משב רוח רענן. עניתי שאני שותה עם סוכרזית, ואז אומר לי בגין: "יסלח לי אדוני על השאלה, האם אדוני נשוי?" כן. "אם כך", הוא אומר במבט בוחן ובחיוך, "אדוני שורף את הקלוריות". ואחרי ה"התגססות" הזאת הוא מוציא קופסה יפה מהכיס, מעוטרת, ואומר בחיוך רחב כמעט ילדותי: "את זה קיבלתי מתנה לכבוד זה שאני ראש-ממשלה וגם אני שותה עם סוכרזית". הוא היה במלוא חושיו, חריף, חד מאוד (הייתה לנו פגישה שנייה עם בגין, כשכבר היה בדמדומים, כשבאנו להודות לו, ואז למעשה דברנו רק עם קדישאי ונתנו לרוה"מ תמונה ענקית של יובלים, מהאוויר, רק את הגבעה). הוא שמע אותי, לא שאל שום שאלה מאיזה מפלגה אני, שום דבר כזה. שאל שאלות הבהרה, פתאום הייתה הפרעה בטלפון, הסתכל עלי בחרדה-דאגה, ואמר: "זה מעזר. משהו הולך לא טוב." נגש לטלפון והתחיל לדבר עם עזר ויצמן: "כן, כן, מה אתה אומר, ככה הם עשו? ככה הם עשו?". פתאום הוריד את המשקפים, הוציא ממחטה, מתחיל לנגב את העיניים. האיש בוכה. הייתי במבוכה גדולה מאד, לא באי-נעימות, להפך, באמפתיה ובהתרגשות - רציתי להיכנס מתחת לשטיח, להעלם, לא להיות שם. בגין מוחה את דמעותיו ואומר לעזר ויצמן: שום מטוסים, לא לירות חזרה, אנחנו כן נחתום על ההסכם הזה למרות מה שהם עשו, נתן לעם ישראל מתנה לחג הסוכות, ונמשיך קדימה. אני אשנה את הקומוניקט. אני אקרא לאריה." ואז קראו לאריה נאור, כל ההפרעה נמשכה רבע שעה והוא שינה בקומוניקט כמה דברים. ואז הוא אומר לי: "אתה יודע מה קרה, דקה או שתיים לפני הפסקת האש הם ירו קטיושה, הרגו זקנה בצפת. מי יודע מה הזקנה הזאת עברה, מה קרה לה בחיים עד שהגיעה לצפת." ושוב, עיניו התמלאו דוק של דמעות. בשנים יותר מאוחרות, הבנתי מה קרה לו אחרי מלחמת לבנון, כי ראיתי אותו אז, מטר אחד ממני, מול העיניים.

לקראת סיום הפגישה הוא אמר: "אתם אנשים יקרים, שחייבים לעזור להם. שהמדינה חייבת לפאר ולרומם, להעמיד אותם כמופת לכולם" וגם חלק שבחים אישיים, כיצד הצגתי את הנושא.

הוא ניגש לטלפון ואמר: תשיגי לי את גדעון פת ,שר השיכון, ואת אריק שרון. סיפרתי לו על השיחה עם גולדה, ומה שהיא אמרה על אריק שרון. והוא אמר: "אני יודע שהיא ידעה שזה סוף שלטון מפא"י. היא אמרה לי את זה."

ואז הוא אמר לגדעון פת: "יש לפניי נציג של חבורה מופלאה של אנשים, מהיקרים שבבחורינו. נמצא כאן נציג שלהם, תענוג להיפגש איתו. אני רוצה שגם אתה תיפגש איתו ותקימו להם את הישוב, ומהר". אח"כ צלצל לאריק שרון ואמר לו: "אריק, תשמע. יש אצלי אדם, הוא גר בצפון, הוא רוצה להקים ישוב. אני רוצה שתהיה בתמונה." אריק היה ראש הועדה לענייני התיישבות. (הוא החליף את גלילי).  ותוך כדי הטלפון הוא שואל אותי - "איפה אתה גר? אמרת בחיפה?" ואז אמר לאריק בטלפון: "תקיימו את הפגישה בתל-אביב, שלא יצטרך לנסוע רחוק לירושלים". הפליאה אותי הדאגה לפרט הזה. ובאמת נפגשנו עם אריק שרון בקריה בתל-אביב. עם גדעון פת - נפגשנו ברחוב הלל בירושלים.  

זה סימן את המפנה הגדול. משרד השיכון והמחלקה להתיישבות לקחו על עצמם להקים את הישוב. אריק שרון דיבר איתי בטלפון, תכליתי, ובניגוד לברלב, ניכר היה שהוא הכיר את האזור היטב: "טוב, או-קיי, שמעתי מבגין, תגיד, מה יש שם באזור? את צומת יבור אתה מכיר?" עניתי - כן. בקושי הכרתי, אבל עניתי בחיוב. אריק אמר: "ביום זה וזה תהיה שם, אני מגיע בשעה שבע בבוקר". והוא הגיע בשעה היעודה, רכוב על קומנדקר. "אתה תחנה את האוטו ביער, וסע איתי" הוא אומר. נסענו לנקודת תצפית בשטח אש 117, הוא הכיר את השטח. אמרתי בליבי, עכשיו אני צד שתי ציפורים במכה אחת. עלינו למעלה. עמדתי במקום שהיום מנחת ההליקופטרים של "לשם", לפניו, ואני לא יודע מאיפה היה לי העוז להגיד לו, פה יהיה הישוב (עוד לא היה לו שֵׁם),  ממערב לו נעשה דרך שתגיע עד כרמיאל, ותחבר את גוש שגב לכרמיאל, זה יהיה מחסום מערבי להתפשטות הלא מבוקרת של סחנין. מדרום אנחנו נקים סניף של רפאל ומצפון כרמיאל. דברתי איתו במונחים שלו. הוא  הסתכל, כמה אתם, כך וכך, מצוין, אמר למי שהיה איתו (נדמה לי שזה היה עוזי לנדאו, אבל אני לא בטוח): תזמן פגישה אצלי בתל אביב כי בגין ביקש בתל אביב, עם אלה ואלה, ועם רענן וייץ, איזה 20 שמות. עוזי אומר לו: רענן וייץ נוסע לחו"ל. והוא אומר: הוא לא נוסע! השיחה הייתה  מדהימה - התכליתיות, הנחישות, השקט וגם ההומור המשובח שהיה לו. "ותבואו אלי לת"א. בואו ונרד, חבל על הזמן. שלום, שלום.", סיים ונסע.

נפגשנו איתו שוב, בשנים יותר מאוחרות, הוא בא לראות איך מתקדמים הדברים, פה ביער שגב. היינו כמה חברים, הבאנו איתנו אוכל, מן פיקניק לאכול איתו. הוא סיפר לנו על עצמו כי אני שאלתי אותו: למה אתה פועל כך, ב"חותכנות" כזאת. סיפר כמה סיפורים על החיים שלו, שמהם הבנתי את שורשיו ואת סגנון חייו. סיפורים מכובדים.

באנו לפגישה בת"א. רענן וייץ היה. אריק נכנס אחרון לחדר בצעדי הדוב המאפיינים אותו, ואמר: נתחיל בדיון. למה אתם מפריעים לאנשים האלה להקים  ישוב? רענן עונה: יש הרבה סיבות והכנתי כאן מצגת.

והוא אומר: אתה מקבל משכורת מהמדינה. תפקידך ליישב. יישב אותם. אל תעשה לי מצגות למה לא. הם יהודים, הם רוצים להתיישב, כמו כולם, אין להם צרעת.

אתם נגד המדינה?  הוא שואל אותי, בהומור, ואמרתי - לא. ממש לא.

"אני רוצה שתיישבו אותם, זו ההחלטה". הדיון נגמר. בזה הוא גמר את הדיון. הוא הביא את כולם בשביל לשמוע את הדבר הזה.

לקח פתק, רשם מספר, הושיט אלי ואמר בנוכחות כולם: "זה הטלפון הישיר שלי, בשבילך. להם אין את הטלפון הזה. תצלצל אלי אם צריך, אם יש תקיעה. בכל מקרה, פעם בשבועיים דבר עם אורי בראון, גם אם אין לך מה לספר, ספר לו בדיחות ודווח לו על כל צינור שמניחים ועל כל אבן שמוציאים. כל דבר. אני רוצה שהוא ידע. זה הג'וב שלך, אורי. שיהיה בהצלחה לכולנו. תודה רבה לכם על העזרה שאתם הולכים לעזור להם." ככה נפתחה הקמת יובלים בפועל. הייתה החלטת ועדת שרים לענייני התיישבות והוחלט להקים את יובלים. בדרך באו אלינו גופים שונים כדי ללמוד מהי התיישבות קהילתית. ביניהם בני קצובר (מיו"ש).

גם אנחנו הצטרפנו לבסוף לתנועה מיישבת, אבל ליחידה שאמרה לנו שנתארגן איך שאנחנו רוצים, במתכונת שאנחנו רוצים. והם להפך, לא רק שלא יפריעו, אלא ילמדו משהו. התאחדות האיכרים. למעשה, התנועה הגדולה בישראל לפי כמות האוכלוסייה - פתח תקווה, ראשון, חדרה וכ'. ההיסטוריה שלהם יותר מכל התנועות. בראש התנועה עמד אדם נאור בצורה בלתי רגילה, אדם מרגש, אליהו איזקסון, מלא חכמה, הומור והשכלה. מהאנשים שתמיד אני מוכן לשבת איתם. רק לזכות. ליברל אמיתי במלוא מובן המילה, חרדי, חופשי מאוד בדעותיו, מאמין בחופש הפרט, איש מופת. ראוי שזה ייאמר ויירשם באיזה שהוא מקום.

האיש אמר לנו: "התרשמתי מיכולת ההתארגנות שלכם. אם אתם צריכים "מטריה", קבלתם אותה. אנחנו מאחוריכם במלוא מובן המילה. תעשו מה שאתם רוצים ולא נפריע לכם". עד אז, כאמור, חסמו כל דבר שאינו קבוץ או מושב, הדפוסים השלטוניים הישנים עדיין עבדו. אבל במקרה הזה, הכול היה בסדר גמור - שום התניה, לא קואופרציה, לא הצטרפות או חברות במפלגה, לא "חבר נלווה", לא השתייכות פוליטית, שום התניות.

 

היינו במשא ומתן עם המוסדות המיישבים, אמרו לנו:  בסדר, אנו מוכנים להסכים במקרה שלכם שתהיו 30 משפחות, לא 10 ולא 15. ולא היה תקציב. דברתי עם גדעון פת, עם שרון, וגם עם מתי דרובלס, שנכנס לתמונה כמנהל מחלקת ההתיישבות יחד עם רענן וייץ. הטענה היתה: "אין כסף". עשינו אסיפה כללית של "המעצמה הגרעינית", כלומר של גרעין המשפחות. היה קהל גדול. באסיפה אמרנו שכנראה אין כסף. אבל למשוך את זה הרבה שנים אי אפשר, כי לא יהיה יותר כסף. אם נבטל יתנו למישהו אחר. העלינו הצעה שנזרוק אתגר לממשלה, ש-30  אנחנו לוקחים ומסכימים בלית ברירה, אך אם הממשלה תוסיף עוד בתים מעבר למכסת השלושים הרי שאנו - משפחות הגרעין - נממן מכיסינו בניית בתים באותו מספר שתקציב הממשלה. לדוגמא: אם הממשלה תוסיף עוד 5 בתים (לסה"כ של 35), הרי שאנו נבנה 35 בתים, במימון של כל שבעים המשפחות שתעלינה לקרקע. זו הייתה החלטה של האסיפה, האנשים היו רציניים מאוד. שלחנו טלגרמה - זה נשמע היום ארכאי, אבל זה מה שעשינו. הלכנו לדואר, נוח כספי ואני, ושלחנו מברק לממשלה בנוסח הזה. אגב, יש כאן עוד כמה אנשים טובים שעשו לא פחות.

למחרת קיבלנו תשובה: תקבלו 40 בתים. נוספו 10 לתקציב. אספנו שוב אסיפה וזה לא צחוק, אנשים מגיעים מהנגב, מקצרין, מכל מיני מקומות, ואמרנו: הממשלה נענתה לאתגר, קבלנו 40 בתים ואנחנו בונים סה"כ 80 בתים. אנשים היו מוכנים להתחיל לשלם, עכשיו, וכך אמנם היה.

מאוחר יותר, נאמר לי ע"י איזקסון שהוא בדק ועלינו יותר גדולים מאשר תל-אביב ביום הקמתה. זה מה שהיה.

ואז, הגרעין שהתפלג מאתנו (וטרם סיפרנו כאן את סיפור הפילוג) אמר: למה לא אנחנו ראשונים? כי בינתיים יעד קמה והם נכנסו למחנה הזמני ביבור, 10 - 15 משפחות, עשו שגיאה לדעתי, הם נכנסו להראות שהם רציניים. אנחנו אמרנו שמימון משותף של 40 בתים נוספים ובניית יישוב שימנה ביום הקמתו 80 משפחות הוא דבר יותר רציני מאשר לשבת ב"Camp" כזה במשך שנה. הממשלה האמינה לנו, סמכה עלינו וראתה בנו גוף רציני ואמין. אני יכול לגלות לכם סוד: כשהתקיימה ישיבת ועדת השרים לענייני התיישבות, הישיבה נמשכה כמה שעות, הייתי בקשר טלפוני רצוף, פשוט ישבתי על הקו, ובכל פעם שהייתה שאלה, עניתי תשובות.

למי בונים ישוב? לגרעין שהתפלג מאתנו, או לנו? תקציב לשניים לא היה. ומה שהטה את הכף הייתה ההחלטה שלנו שאנחנו בונים. שהולך לקום ישוב גדול בן 80 משפחות. התזות הישנות של ישוב בן 10 משפחות קרסו. גם היה הלחץ שלי, שהייתי מאוד פעיל במשך שלוש השעות האלו. דברתי במשך שעה וחצי.

הקשר היה מתוכנן והגיע עד לאריק שרון. העברנו את הבשורה על הקמת הישוב והיא נודעה בערב שבו חל הפילוג בגרעין. הפילוג חל, האנשים אמרו עלי דברים אישיים לא נעימים, האשמות, לא לכבודו של אף אחד: הבחור השתגע, נטרפה עליו דעתו, וכיו"ב. אבל אני יכול לסלוח. אנשים היו במצוקה ולא ידעו איך לפעול. לא ידעו שצריכים לעבוד, ללחוץ, להאמין ולפעול מתוך אמונה, להיות על הטלפון של ועדת השרים. חשבו שצריך להשמיץ. הם אמרו: הבחור השתגע, עוזב את תנועת המושבים עם כל "החבורה שלו", והולך לדברים קיקיוניים כאלו. הייתה אסיפה, עוד לפני הפילוג, ובאסיפה הטיחו בפני את כל הטענות. אני הבנתי שזה לא הרגע להתחיל להתנצח ולהוכיח שאני צודק. זה הרגע למעשים. אמרתי: אני לא רוצה לענות על כל השאלות. אבל אני רוצה לבקש מהאסיפה אימון ל-6 שבועות. תוך 6 שבועות תהיה החלטה להקים את הישוב. האם אחרי כך וכך שנים שעשינו כל-כך הרבה דברים יחד, אתם נותנים לי 6 שבועות, או לא? אם לא, נלך עם הרוב. אני מבקש רק 6 שבועות.

היה צחוק לעגני, התחילו מפלגות, לחרוש מזימות וכבר אמרתי לעצמי, מוטב בלי האנשים האלה. הרי כל זה חשוב גם בשביל הישוב שנקים, הרי צריך להיות ישוב שנעים לחיות בו, אחרת כדאי להישאר בחיפה, שהיא ישוב ציוני מצוין, לא פחות.

ואז האסיפה החליטה, ברוב לא גדול, לתת לי 6 שבועות. אלה היו ה-6 שבועות שבהם הייתי ממש אחוז תזזית ואמוק. כל האנרגיה שנכנסה בי, אחרי שרענן וייץ גרש אותי מחדרו, השתחררה אז. שכנעתי את ועדת השרים להתכנס ולהחליט על הקמת הישוב שלנו.

אני צריך משהו לתקן: כשהועדה הזו החליטה, היא לא לקחה בחשבון את הבניה העצמית שלנו של 40 בתים, כי זה קרה לפני כן. זה עלה והתגבש - כמו שספרתי קודם - בגרעין שלנו בלבד, אחרי שהתפלגנו. לפני כל זה, הייתי בקשר מתמיד ולוחץ איתם, על הקמת ישוב עצמו, וזה עבד.

אחרי ששה שבועות באתי, ההחלטה של ועדת השרים הייתה שמקימים ישוב אחד, עם התאחדות האיכרים. אמרתי: אני לא איכר ולא בולס שקמים. אני רוצה ללכת עם אנשים שנותנים לנו להתארגן כמו שאנחנו רוצים. התאחדות האיכרים הייתה כזאת.

ההחלטה בממשלה נפלה יום לפני תום "ששת השבועות" שקבלתי מהאסיפה, אחרי הצהרים, ממש "בדקה ה- 90". ביקשתי להדפיס את ההחלטה בכמה מאות סטנסילים כדי שאפשר יהיה לחלק באולם. האסיפה התכנסה, היה מתח נורא, חליתי מרוב מתח, הלב הלם. המתח היה בלתי נסבל. הדאגה הכי גדולה שלי הייתה שלא יקרה איזה פנצ'ר לאיש שמביא את הסטנסילים. שאני לא אשאר בפה פעור.

התחילה האסיפה, ישר תקפו את העניין של "ששה שבועות", איש לא שאל: הצלחת? ישבתי על הבמה, ישבו גם אלה שייצגו את תנועת המושבים ואמרו: אין סיכוי, עברו ששה שבועות, לא שמענו כלום.

אמרתי: אתם רוצים שאני אדבר או שהחלטתם מראש ולא מעניינת אתכם המציאות? ואז, לרווחתי, אני רואה את מאיר מהתאחדות האיכרים נכנס לאולם עם ערמת דפים ביד ועושה לי סימן: "זה פה". אמרתי לו: תחלק. פשוט תחלק. עברו בין השורות, היו כמה אנשים שעזרו, נוח ואיציק ויוסי כרמל, הדפים חולקו ואני אמרתי: אני רוצה לקרוא לפני כולם את החלטת וועדת השרים לענייני התיישבות מאתמול אחה"צ. קראתי, אז היה רוב שהצביע לטובת הליכה עם התאחדות האיכרים. החלק השני [אנשי עצמון כיום] לא קיבל את דעת הרוב והחליט להתפלג. הם זלזלו בהתאחדות האכרים, בנוסח: "מי זה התאחדות האיכרים? ה... האלו, ה... האלו..." והכריזו על עצמם: אנחנו חבורה ערכית, בעד שוויון וכו'. (דרך אגב, האיש שהכריז כך אינו בארץ, ולמיטב ידיעתי הוא ברח כמבוקש על האשמות פליליות).

ככה נוצרומן "המעצמה הגרעינית" שני ישובים, למעשה - שלושה. למעשה, גם היישוב "גילון" נוצר מהגרעין שלנו בשלב מוקדם בהרבה: כשראינו שלא כל 380 המשפחות שבגרעין תוכלנה להגיע "בימינו" ליישוב, פנינו אל האחרונים ברשימה, תארנו בפניהם את המצב והצענו להם לנסות כקבוצה להקים יישוב אחר במסגרת ה"מצפים". העמדנו לרשותם את היכולות הארגוניות ואת המשרד שלנו לתקופה, הם התארגנו והקימו את "גילון".

אנחנו בישוב שלנו עלינו ל 40 משפחות ועוד 40 שלנו. לעובדי רפאל שהקימו את הגרעין נוספו אנשים רבים ממקומות אחרים. אחרי תקופת תכנון והמתנה, שלוותה בלא מעט מתח, עלו הטרקטורים להקים את יובלים.

אחרי 7 שנים, באוגוסט 1982, עלינו. יום ההולדת של יובלים הוא קרוב לסוכות. חכינו וחגגנו בחג בסוכות. עשינו סוכה ענקית, הזמנו את "כל המדינה". היה אירוע מאוד מרגש וחגיגי. אני לא יכולתי להתרגש, הייתי מיובש קצת. זהו. הקמנו את יובלים.

במשך חודש, עלינו ב"נאגלות", היה מאוד מאורגן. אפשר לראות את זה באתר של יובלים באינטרנט, "אביגדור הובלות" מככב עד היום. גם הדרך שבה בחנו את הבתים הייתה דרך מקורית. לא עשינו הגרלה. המתמטיקאים שבגרעין הלכו עפ"י "האלגוריתם ההונגרי" והתאימו אותו ליובלים. יצא שבלי הגרלה, 90% מהאנשים קיבלו את הבית שהם רצו. שטח הבית המקורי היה 68 מ"ר. היו 2 דגמים. אנחנו מוכנים לתת את הרעיון לכל מי שיבקש (לא ניתן להסביר במילים, רק דרך נוסחה מתמטית). השיטה נתנה מכסימום צדק, או אושר, תלוי כמה אתה קרוב למה שרצית. אנחנו אישית קיבלנו את המגרש שרצינו בעדיפות הראשונה וכך כמעט כולם. פרסמנו את זה ואני זוכר שבאנו לכאן שבת אחת לעשות תרגול כללי, רק 20 משפחות, להריץ סימולציה, וזה עבד.

אנשים החזיקו מעמד. חלקם באו לשלב ב' ואפילו ל-ג'. הצטרפו עוד אנשים. תמיד היה ביקוש ליובלים יותר מאשר לכל ישוב אחר בגוש. תמיד היו פי 5 מועמדים מאשר מקומות. עד היום יובלים גדלה בנגלות. הבניה, לפי החלטה שלנו, היא בקבוצות. יצרנו דגם עבודה של "בנה ביתך קבוצתי". האגודה והמשתכנים ממנים ועד פעולה, שמקבל את שירותי המשרד של יובלים חינם. האגודה ממנה איש מטעמה, פרוייקטור ויחד הם עושים זאת עפ"י טעמם במסגרת תקנון הבניה. תוכנית המתאר היא ל 650  משפחות. הגידול היה בנגלות גדולות.

א - 80, ב - 44, המוסדות אמרו: תתמוטטו. לא התמוטטנו. פרחנו. חגים כמו ביובלים לא חוגגים אפילו בקיבוצים. הכול בגלל שיש אפשרות לבחור לא לבוא. בלי לחץ חברתי.

זה מעניין, כי חלק מהישובים שהיו  קיימים לפנינו במשגב, התחילו כישובים שיתופיים. חלקם התנגדו לעלייתנו. למשל, כשהיינו ביעד, במחנה הזמני, אמרו לנו כמה אנשים, ביניהם אחד שהפך אח"כ לראש המועצה האזורית:

על גופתנו המתה. אתם לא תעלו. למה? לא הצלחתי להבין עד היום - הרי הוא בן גילי, חבר בפוטנציה, מה הסיפור? כי אתם פוגעים לנו בשוויוניות  של האזור. אני תמיד מנסה להבין מה בעצם הבן-אדם רוצה לומר. לא אם אני מסכים לדבריו אלא אם הוא מבין מה בעצם הוא אומר. אני מוכן לא להסכים, זה פחות חשוב. שאלתי אותו: מה פירוש: השוויוניות של האזור? שהאזור יהיה כולו שוויוני. מה פירוש שוויוני? כרמיאל או סכנין שוויוניים לך ולי? על מה אתה מדבר, מה מפריע לך אם אהיה שונה ממך, אפילו בודהיסט, למה אתה צריך להתעסק עם אורח החיים שלי, להטריד את עצמך ואותי בזה?

אמרתי לו גם: חברים, תקשיבו לי טוב, תוך חצי דור אתם תהפכו, מישוב שיתופי עם הרבה אידיאולוגיה, לישוב קהילתי לא שיתופי. יהיו  לכם ילדים, תתבגרו, תרגישו מה זה וקרה בדיוק כמו שאמרתי. לאחר כתריסר שנים הם חזרו אלי וזה היה בעיני סמלי מאוד, שאני אהיה הבורר בשאלות במחלוקת, על חלוקת הרכוש המשותף בעת שביטלו את המושב השיתופי והפכו ליישוב קהילתי, כפי שחזיתי. אמרתי להם תודה, אני לא רוצה.

הייתה גם התנגדות לנושא הגודל - זה היה עניין של חודשים של מאבק ולא התפשרנו על כך. בחשבון אחורה, היינו קבוצה חכמה של אנשים, עשינו את הדברים הנכונים, גם בצורה שקטענו את העסקונה, שלא תהיה עסקונה קבועה, גם בעיצוב התקנון, שהוא מלאכת מחשבת, חברים שלי עשו את זה, יפה מאד.

עוד אפיזודה לסיום השלב הזה: כשפרשתי מהפעילות, שמו אותי ב"בית הלורדים". הישוב התכנס לבחור לעצמו שם: לי היה שם נפלא: נגוהות. ראיתי בדמיון את אורות הישוב בלילה. אבל נוח כספי הביא שם יותר מוצלח: יובלים, הוא אמר: מזכיר את שם הבן שלו, יובל, ולמעשה זה היה שם הקבוצה השכטריסטית שהקימה את יודפת - קראה לעצמה "יובלים". יש לשם הזה צלצול יפה. גם לי נראה, למרות שהיה לי קשה, תקופה קצרה, להודות בכך שהוא יותר מוצלח מהשם שאני הבאתי. והוא נבחר. אני, בתור "עובר-בטל של בית הלורדים", נשלחתי לועדת השמות הממלכתית היושבת במשרד ראש הממשלה. באתי לוועדה, בראשה ישב עזריה אלון. ישבו שם רבים וטובים, ואזכיר את זאב וילנאי, ויצחק שלו ז"ל (והיו עוד שמות, שכל אחד מהם הונצח כנראה מאז ברחוב).  הגעתי, נכנסתי, שואל אותי עזריה: מי אתה? ואני מספר שהאסיפה הסמיכה אותי להביא את השם יובלים, למרות שאני הצעתי את "נגוהות". יצחק שלו מתלהב: נגוהות, נפלא, מופיע בשיר שלו.  אבל האסיפה החליטה יובלים. עזריה אומר: אתם לא יכולים למה? יובלים, כפר יובל, זה דומה, מבלבל. אמרתי: הנה יש אביבים - תל אביב, וזה בסדר. ואז עזריה אינו מוותר, ומציע שיקראו לנו: חָרים. מה זה חרים? שם פולני? עזריה עונה: לא. זה שם משמרת הכוהנים שישבה באזור. אמרתי - בהלצה - שאולי אמליץ לאסיפה הכללית של הגרעין להסכים לצורה הנקבית של השם, דהיינו: "חָרוֹת"... פרצה צהלה כללית וצחוק בוועדת השמות.

 

אומרת יעל:" זו הייתה גבעת טרשים. צמחו בה 3 עצי חרוב. כדי שיצמח משהו הביאו אדמה לכל מגרש, לכל מסלעה, על חשבוננו קנינו. כשהגענו לא הייתה גישה לבית, לא היה גמור, היו שבילי כורכר, לא היו מדרגות לבתים. תפסתי ייאוש, איך יעקב יוכל להגיע הביתה? ממש בכיתי. איך נעבור את הזמן הזה. והכול מלא אבק. הרוחות מעלות אבק. היינו מוציאים אבק מהאוזניים, מהנחיריים, מהפה. זה לקח הרבה זמן.

כמעט שנתיים היה טלפון אחד לכל הישוב. כל הקשרים עם הקבלנים, עם ההורים, 80 משפחות עם טלפון אחד. הזמנו מומחה לצמחיה ובאסיפה של כל הישוב הוא המליץ לנו מה לשתול, מה לטעת, מה ייתן מהר צל ויחסום את הרוחות. שמו שמריה מקס. לא היו ציפורים. היינו קמים לתוך דממה. לא היה עץ, אז גם לא הייתה ציפור. פתאום, באיזה שהוא שלב, התחלתי להבחין בציוצי ציפורים. שתלנו נורא בהתלהבות ואחרי שנים, כשהרחבנו את הבתים נאלצנו אפילו לעקור. עקרנו עץ ארז יפה. הדברים נקלטו פה נהדר.

בפי הערבים, הגבעה הזאת נקראה: גבעת המוות. כי "שום דבר לא צמח ולא יצמח פה". ט"ו בשבט היה ועד היום, חג גדול אצלנו. הערבים השכנים מאוד מכבדים את יובלים - כשראו שהעצים צומחים כאן והכול מצליח, הם אומרים: אתם אנשים רציניים.

אנשים מאוד נחמדים כאן ביובלים. לא מטרידים, דואגים אחד לשני, כשצריכים סיוע , עזרה, סיוע כספי או חברתי, מזל לחיות פה. מתארגן בקלות. המסגרות הקטנות האלה, הקהילתיות, מוכיחות את עצמן.

חגבי קשרים עם ישובים אחרים: לי יצא גם לכהן בהנהלה של המועצה ובמליאה. במישור הניהולי של המועצה, זה נעשה דרך המועצה וזה מתפקד ברמה יחסית גבוהה. יש מקום לשיפור אבל אפשר להיות מרוצים.

בקשרים הלא-פורמאליים, כמו כל קשר בין אנשים, זה מתנהל על בסיס אישי. יש הרבה קשרים חברתיים בין האנשים בישובים השונים. יש מוסדות שמטפחים את הקשר - למשל מקהלה, בית הספר, ועד ההורים, שכאן בגלל המסגרות הקטנות, זה נעשה באיכות טובה. היחסים הם אישיים, בלי קשר לצורת הישוב, מה גם שכעת רוב הישובים הופכים לקהילתיים"

*יעל נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2004 . יהי זכרה ברוך! (א.ס.)

היחסים עם הישובים הערביים-  עיר המחוז שלנו, מאז שיש כביש לכרמיאל, היא כרמיאל. אנחנו נוסעים לסחנין, קונים שם, בעלי המלאכה הם מסחנין, עראבה, דיר-חנא. זה יכול היה להתפתח יותר, אבל האינתיפאדה שהייתה באמצע, שברה המון במרקם האימון. לא רק בתחום הערכים, המדינה, הציונות, שהם חשובים מאוד, כי אני מגדיר את עצמי מאוד ציוני, מבלי שידעתי על-כך, אלא בתחום האימון האישי. נשבר משהו, אימון אישי - שנשבר. היו כאן דברים חמורים, בעיקר בגלל חברי כנסת ערביים שבאו והסיתו.

מתחילים לחזור. מתחילים לאכול במסעדה, לקנות קצת, הרצון הוא מאוד לחזור. הביטחון האישי נפגע. לפני כמה שבועות היה איזה שהוא "יום זעם" שלהם. הבת שלי לא ידעה, ונקלעה לעראבה, ופתאום גילתה שאנשים עם דגלים שחורים מתקרבים למכונית שלה. היא נבהלה ועשתה "אחרוה פנה" ונסעה.

יעקב מוסיף: עשינו כאן אוהלי שלום, התכנסנו חבורות של אנשים לדבר אחד עם השני, מתן וילנאי ביקר כאן, כנציג הממשלה, הוא ביקר כאן בבית. העליתי  בפניו רעיון: להקים בין יובלים לסכנין (כי יובלים הכי קרובה לסכנין) מרכז יהודי-ערבי, כמו בבית הגפן בחיפה. הוא התלהב אבל לא יצא מזה כלום. שום ממשלה לא תעשה מה שאנשים יכולים לעשות.

אחרי האינתיפאדה החלפתי את הספר שלי מכרמיאל, בספר מסכנין. שאלתי אותו: קאסם, מה דעתך על מרכז יהודי ערבי? הוא התלהב מאוד. נהדר. הוא אמר: אני מצטרף אליך. אני מוכן לעזור. תגובה כזאת היא בשבילי מדד אמיתי, אינדיקציה מהשטח.

אמרתי לו: זה יעלה כסף להיכנס. אתה תבוא? אמר: אבוא. שאלתי: אנשי סכנין יבואו? ענה: הרבה יבואו.

אמרתי לו: בחזון, אני רואה בנינים נמוכים כאלה, שיעלו בהדרגה ובראשם יהיו בית כנסת, כנסיה ומסגד.

אפילו שיהיו ריקים בהתחלה, אבל שיהיו. הוא אומר: נהדר. צריך לעבוד על זה. התחלתי כבר לדבר.

יש כאן  בי"ס דו-לשוני. הילדים של קאסם לומדים בו.

תודה ליעקב ליכטר ויישר כח!!!

שכתוב וצילומים :אסתי סלע 14.11.09

הועלה לאתר ב- 1.1.2010 - 7 שנים לראיון שהתקיים ב- 1.1.2003

                                                                                      

01/01/2010 12:19:24
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות