דבר העורך

מנהלי היומן

אלבום תמונות rss
מלאו כאן את כתובת ה-Email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן היומן שלי.
הצטרף הסר

לינקים

רשומות אחרונות

ארכיון

אלבום תמונות

Loading
 

קיימות וסביבה

מילים רבות נכתבו וייכתבו על האסון בהר בכרמל, אנשים ונשים שעבדו באש ובמים, נגד הסיכויים, עשרות הסוהרים שנשרפו בחום בלתי נתפס, עשרות אלפי עצים שמתו אחרי חיים של מאות ואלפי שנים.
לכל אלה אוסיף רק משפט אחד משלי השריפה הזו אחרי שפרצה והתבססה לא ניתנת לכיבוי מאחר וכמות החום הנפלטת מפרקת למולקולות כל אמצעי כיבוי בטווח של עשרות מטר ויותר,
הביקורת והפקת הלקחים צריכה להיות מופנית כלפי המחדל הארצי של מאות שריפות קטנות של זבל שהפכו להיות נורמה במקומות רבים במדינה.
משרד הפנים שאחראי למנוע את השריפות האלה מתעלם, גם יתר משרדי הממשלה מתעלמים, למעט משרד הגנת הסביבה שעושה ככל יכולתו אבל אין לו יכולת מספקת.

אנשים רבים מרגישים צורך לבוא ולעזור בשיקום הכרמל, הרגשתי בקצות אצבעותי את הרצון לשתול אלונים ואלות. מסתבר שהטבע לא ממש צריך את עזרתי, לפחות לא במה שקשור להתאוששות של החורש והיער. לפניכם מנשר מפורט ומעניין של רשות הטבע המספק את כל המידע לגבי השריפה, הנזקים והשיקום.

 

3פניית רשות הטבע והגנים לצייבור בנושא שיקום הכרמל

המשך פניית רט

 

 

09/12/2010 09:35:48
להוסיף תגובה אין תגובות לרשומה זאת קישור ישיר לקטע בית

 

הרבה מדובר בזמן האחרון על צריכה נכונה, לקנות מה שבאמת צריך ולא מה שרוצים.


הרבה פעמים אנחנו רוצים משהו אבל לאחר הקנייה לא משתמשים בו.


איך אנחנו מקבלים את ההחלטות לגבי קניית דבר כלשהו. האם הפרסומות הן שטיפת מוח?

 
איך זה משפיע על ילדינו כשהם נתפסים ככוח קנייה משמעותי בעיני תאגידי ענק? 

 

האם צריכת משאבים לא מאוזנת תאפשר שמירת משאבים גם עבור הדורות הבאים?

 

ככל הנראה כדור הארץ לא מצליח להתמודד עם הפסולת שתרבות הצריכה מייצרת, האם ניתן לשנות את המצב?

 

נירית סגל בכובעה כתושבת מנוף מביאה את רשמיה מקריאה של שני ספרים של אורנה קזין העוסקים בנושאים של צריכה.


החלטתי לפרסם את הפוסט ביומן קיימות, ולקרוא לדיון ברשת.

 

איך והאם נוכל לעשות טוב יותר לנו ולילדינו ?

 

שלכם,

ברוך קומפנו 

 

הרהורים על תרבות הצריכה בעקבות הספר 'במרחק הליכה' מאת ארנה קזין, ועוד

נירית סגל

 

מחשבות על 'תרבות הצריכה' מלוות אותי כבר כמה שנים, בכל מיני הקשרים, לאו דווקא האקולוגי-סביבתי, או הכלכלי, אלא יותר בכיוון התרבותי והנפשי. האופן שהתרבות הזו משפיעה על החשיבה שלנו, על השפה ועל תפיסת העולם שלי ושל החברה שאני חיה בה.

לפני כמה שנים חזרתי מאסיפת הורים עם מחשבה מטרידה - מה, לכל הרוחות, השתנה כאן. התלמידים היום, לפחות אלה שאני פוגשת כאן, במשגב, נראו לי דומים לאלה שזכרתי מילדותי במושב, לא רחוק מכאן. המורים - גם הם נראו דומים לאלה שזכרתי, ואפילו קצת טובים יותר, משכילים ורגישים יותר. ובכל זאת, משהו חורק כל הזמן, עם זמזום מתמיד של חוסר שביעות רצון, אפילו תסכול, שנשמע מהרבה הורים.
ואז שמתי לב שמה שהשתנה בעיקר זה לא התלמידים ולא המורים, אלא ההורים. הגישה שלנו למערכת שונה בתכלית מזו שאני זוכרת מילדותי. אנחנו מדברים על המורים ועל בית הספר כספקי שרות שאנחנו משלמים עליו דרך מיסים שונים. אנחנו הלקוח ובית הספר הוא הספק. ממש כמו בסופר ובחנות הבגדים ובכל מקום. זה השיח המקובל והטרמינולוגיה הרווחת היום במגוון תחומי חיים, ואך טבעי לאמץ אותה גם בנוגע לבית הספר. אלא שבכל מה שקשור לחינוך והשכלה - זה פשוט לא עובד. המערכת לכל היותר מספקת הזדמנויות, אבל את רב העבודה הלקוח עצמו נאלץ לעשות.

עברו כמה שנים, הילדים שלי גדלו, תרבות הצריכה רק התעצמה מאז, העמיקה והשתלטה עליי מכל הכיוונים.

 

בסוף השבוע הגשום הזה לקחתי לי שניים מספריה של ארנה קזין 'במרחק הליכה' ו'על הנוחות' שבוחנים את תרבות הצריכה מזוית מעניינת. (עוד מעט אחזיר לספריה שתוכלו לשאול גם...)

ארנה קזין משתמשת בספריה בטון שקט, לא מתלהב, סוחף ומטיף, אלא בוחן, מציב שאלות ומציע הצעות. היא לא שוללת את מנעמיה של תרבות הצריכה. להיפך. היא אומרת שיתרונותיה כל כך ברורים וידועים - הנוחות, הזמינות, השחרור, שיוויון ההזדמנויות, - עד שאין טעם להכביר מילים בשבחם.

כאחת שלא מתנזרת מקניות, בגדים נאים, אוכל טעים - נח לי עם הגישה הזו. כשיוצאים בחריפות נגד הקפיטליזם המשחית והמנוון, אני חשה קצת כזורקת אבן לבאר שממנה אני לוגמת בהנאה רבה רב הזמן.

 השאלה היא מה המחיר שאנו משלמים.

"אנחנו חיים  בתרבות שמעלה על נס את השימוש החד-פעמי ולכן החמריות, ובעקבותיה גם הרוח-מאבדת מערכה המהותי. אנחנו משתמשים וזורקים כלאחר יד, ולא משאירים כלום אחרינו- לעצמינו או לזולתינו - מלבד פסולת"- כותבת קזין,

אבל הספר דווקא לא מתמקד בצד האקולוגי של 'תרבות הצריכה' או 'תרבות האשפה', אלא במחיר הנפשי-חברתי.

"הבעיה אינה בעצם פעולת הקניה או הצריכה. כל חברה אנושית מקדמת דנא, חיה סביב מסחר...הבעיה היא באופן שבו מנהגי הצריכה מנהיגים אותנו, מעצבים את תפיסות העולם שלנו, את אופני ההתבוננות שלנו, את מערכות היחסים שלנו. הבעיה אינה נהייתנו אחרי חפצים, אלא האופן שבו אנו הופכים את עצמינו לחפצים.. מצמצמים את אנושיותנו  לתפקידים המעטים שנדרשים במגרש הכלכלי ומרוקנים את עצמינו ואת זולתנו מרוח, מרגש ומרצון חופשי."

בת הלוויה הצמודה של תרבות הצריכה היא ההדחקה. אנו מדחיקים מהתודעה את הררי האשפה שאנו מיצרים, את מיליוני העובדים שמייצרים עבורנו את כל אותם מוצרים, רובם בשכר דחוק מאוד, את המנקים והזבנים שמתחזקים את הקניונים המצוחצחים בהם אנו עורכים את קניותינו - רובם בשכר מינימום, את החדרניות בבתי המלון, והחקלאים והפועלים הזרים וכל הזיעה החמוצה הזו שמאחורי הקלעים.

"מנגנון ההדחקה הוא לב ליבה של תרבות הצריכה...מנגנון ההדחקה הוא פינוי הזבל והוא שיטת המותגים ותרבות הקניונים, שמרחיקים מהעין את הזיהום והעבודה והעוני"

בן לויה שני לתרבות הצריכה הוא המחסור המדומה.

"אבן היסוד של השיטה הכלכלית החדשה היא תחושת המחסור, כי העיקרון המניע את חברת השפע הוא דווקא הרגשת החסר. זהו אותו רעב מתמיד שהמערכת כולה מתגייסת לייצרו ולהשביעו בו בזמן..כמיהה בלתי פוסקת, שלעולם לא באה על סיפוקה, למלא חלל גדול ומרובה רבדים- את הריק, הוואקום שהוא התוכן והליבה של תרבות הצריכה".

המקדש המובהק של תרבות הצריכה הוא הקניון. "הקניון אינו זירה ציבורית לאדם החופשי, והוא אפילו לא זירתו הציבורית של אזרח המדינה, אלא זירה ציבורית, בבעלות פרטית, לצרכנים. במבנה השלטוני החדש הצרכן הוא הפרט שעליו שומרים ואותו משרתים. זו מעין דמוקרטיה חדשה, דמוקרטיה של צרכנים, והיא שונה מהותית מדמוקרטיה של אזרחים. אין בה מקום לעניים, לחסרי בית, לאנרכיסטים, למוזיקאי רחוב, למקבצי נדבות, לבעלי חנויות קטנות וסתורות, לבעלי מלאכה, ליצרנים קטנים, לבטלנים או לאנשי רוח."

"..בתרבות הצריכה הלקוח הוא המלך. הלקוח תמיד צודק...שאר ההיבטים בחייו של אדם, היותו עובד והיותו חלק מחברה ופרט במרקם הטבעי - נעשים טפלים."

גם התקשורת הפנימה היטב את השפה הצרכנית ומתארת את העולם מבעד לזוית הצרה הזו. דוגמא מובהקת היא הדיווח על שביתות.

"התקשורת הישראלית אינה משתמשת כמעט במושגים 'מאבק' ו'עובדים', אלא מדווחת כמעט אך ורק על השביתה עצמה - כמעין תקרית בלתי נסבלת, שכל מהותה הוא הפרעה למתן השירות ופגיעה בצרכנים... פעמים רבות אנו, הצופים, המאזינים או הקוראים כלל איננו יודעים מדוע בעצם 'פרצה' אותה שביתה...אף שבעצם, לעיתים קרובות אנו גם אותם עובד או עובדת ובני משפחותיהם שחייהם אולי השתפרו בזכות אותה שביתה והישגיה"

כשקראתי את הדברים חשבתי עד כמה נדחקו הצידה סיפורי העובדים שאני זוכרת מפעם. שארית המסורת הסוציאליסטית שעליה הוקמה המדינה הזו ועדיין נשתמרה בילדותי. סיפורים על האופה והאיכר והנגר ונהג הקטר.

תמונות של פועלי נמל וציורים של נחום גוטמן.

אני כמעט לא נתקלת בהם היום.

בהמשך קזין מדברת בשבח המרחב האורבאני הפתוח, המאפיין ערים גדולות וקוסמופוליטיות והשוטטות החופשית ברחובותיו. (זאת לעומת הקניונים הסגורים-מתוכננים-סטרליים) ובחסרון נוסף של תרבות הצריכה - האחדת הטעמים וצמצום המגוון שנדרשים כדי שהעדפותיו של הצרכן יתאמו למאפייני הייצור ההמוני.

 

הדברים עוררו בי הזדהות רגשית (מלווה בגלי נוסטלגיה ) ותהיה אם אפשר לשנות משהו.

אשמח אם הפוסט הזה יעורר דיון בנושא.

12/12/2010 14:24:48
להוסיף תגובה 3 תגובות קישור ישיר לקטע בית
תגובה אחרונה ב-16/12/2010 12:07:14

כל היומנים

sun - לשירות חברות הסטארט אפ בצפון אומרים שהיה פה אמנים ויוצרים אני ואתה נשנה את הגינה אנשי הגשם אתר צומח גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר גן קיימות הבית הפתוח הופכים את בקעת בית הכרם לעמק תפארת החינוך - הלב הפועם של משגב הכל נוער המלאכים של כלבלאב העשרה ואומנויות הקומפוסטר כחיית מחמד התנדבות...זה אנחנו ויקי משגב זבל זבל תפריד זכויות בעלי חיים זריקת בריאות חיים בקהילה טיולים ומסעות יד ביד בגליל יד על הדופק - דיווחי משטרה וביטחון יומן המועצה יומן ספורט יומן רכזי טיולים יער האופניים והקהילה יש עבודה ישוב לדורות לא רק לנשים לחיים ארוכים מבקרים במשגב מדברים אמונה מדיה חברתית מועדון רוטרי משגב מוקד 107 מזכירי/ות ישובים מיומני הספרנית משגב קולטת משומשהו נוער ראס אל עין עד-כאן העתון המקוון של משגב עוד מעט 30 עושים עסקים על הדרך פורום מנהלני חינוך פתווו-ח צעירי משגב קבוצת YAD קול ההתחלות קונים - כאן קורס ועדים קיימות וסביבה קליק שביל סובב משגב שבילים ברגל תיירות במשגב תרבות