http://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%91/190731637642996 שבילים ברשת

גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר

ספורטאיות במשגב

לא רק ביום כיפור

בשנת 1978 פרדי מרקורי מ"קווין" כתב את השיר האלמותי על האיש/ה שכל מה שהוא/היא רוצים זה לרכב על אופניים. כמעט 35 שנים חלפו מאז, אבל הקסם של כלי התחבורה הדו-גלגלי רק הולך וגדל.

בכתבה זו אנסה לפצח את סוד הקסם בעזרתן של שלוש רוכבות: בלהה שלוסברג, נעמה נוימן ושלומית כהן.

 

נעמה, עוד לא בת 14 וכבר אלופת הארץ ברכיבה, גם באופני כביש וגם באופני הרים. "אופניים זה החיים שלי", היא אומרת ומתכננת קריירה של רוכבת מקצועית. לדברי המאמן שלה, עוז דודאינעמה האלופה, צפוי לה עתיד מזהיר.


שלומית התחילה לרכב רק בגיל 40, וגם היא אומרת שהאופניים שינו לה את החיים. "קיבלתי ביטחון עצמי. אני מרגישה טוב עם הגוף שלי. אני מרשה לעצמי לחיות וליהנות כמו שלא עשיתי קודם".
אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה.

שלומית מדוושת

שלומית אומרת: "רציתי להצטרף לקבוצה ולהתחיל לרכב אבל אמרתי לעצמי, מה אני אבזבז עכשיו אלף שקל על אופניים? מזל שבלהה דחפה אותי לקום ב-5 בבוקר ולצאת לרכב. התחלתי מפעם בשבוע והיום אני רוכבת כל יום ויש לי אופניים שעולים 13 אלף שקל".
בלהה שלוסברג היא המאמנת של קבוצות הרכיבה העממית, ומתאמנת בעצמה פעמיים בשבוע כבר 6 שנים. היא אוהבת לרכב ביער. "היער משתנה מדי יום ובבוקר כל כך נעים לרכב בשבילים, להמריץ את הדם ולהתמלא באנרגיה. אבל לרכב לבד זה לא נחמד, ולכן החלטתי להדריך, כדי שיהיו עוד נשים שירכבו איתי".

בלהה כובשת את היער
קבוצות הרכיבה של בלהה רוכבות ביער כבר שנה. במשך כל החורף הן רכבו בשבילי הכורכר הלבנים, והיום הן רוכבות בסינגלים - שבילים צרים, מיוחדים לאופניים, שיש בהם הרבה סיבובים, אבנים ומכשולים טכניים שצריך לעבור.
"זה מאד מפחיד", שלומית אומרת, "יש דברים שבתחילת האימון  אני לא מאמינה שאעשה אבל בסוף זה קורה, וזה אושר גדול".
הפחד, או ליתר דיוק ההתמודדות עם הפחד היא אחד האלמנטים המושכים בספורט הרכוב.
כשהייתי קטנה", נעמה אומרת, "המשפחה שלי הייתה יוצאת להמון טיולי אופניים. ישבתי על כיסא שאפשר להרכיב על האופניים של אבא עד שגדלתי והוא לא היה יכול לסחוב אותי יותר. הוא לימד אותי לרכב אבל לא אהבתי את זה כי פחדתי ליפול, ואחר כך טרפדתי את כל הרכיבות המשפחתיות".
היום היא כבר לא מפחדת: "אני הכי אוהבת את האתגרים. אני אוהבת להגיע לקצה גבול היכולת. באימון שבת למשל, רוכבים 120 ק"מ ב3.5 - 4 שעות. יש מהירויות גבוהות, וזה נורא כיף".
אז איך היא התגברה על הפחד? "לא יודעת, פשוט התבגרתי". 
למרות שהרכיבה על אופניים אמורה להיות פעילות סוליסטית אשר מפגישה בין אדם אחד לשני גלגלים היא משלבת גם פעילות חברתית ענפה. אפילו בפן התחרותי כפי שנעמה מספרת: "בתחרויות אנחנו רוכבים ביחד ומנסים לעזור לסטאר של הקבוצה לנצח. חוסמים לו את הרוח, מושכים אותו בעליות", וכמובן גם בפן העממי כפי שבלהה מתארת: "יש המון עידוד, עזרה ותמיכה בין הבנות בקבוצה. תמיד יש מישהי שקשה לה יותר, אז אנחנו מחכות. לא מתעצבנות. יש המון סבלנות, פרגון וקבלה".
שלומית הכירה המון חברים חדשים: "אנחנו יוצאים לרכיבות משותפות בשבתות ועושים על האש ביחד. בשנה שעברה נסעתי עם החבר'ה לשבוע רכיבה בצרפת בהרי האלפים. השנה אני נוסעת לשבועיים ושנה הבאה אולי אני אפילו אדריך".

האם זהו סוד הקסם של האופניים? פעילות גופנית נמרצת שמשולבת באינטראקציה חברתית?
שלומית אומרת שיש הרבה קווי דמיון בין הרכיבה לבין החיים היומיומיים: "צריך להתמודד עם מכשולים, צריך להביט קדימה ולבחור את הקו שרוצים להתקדם לפיו".  
אז אולי הרכיבה היא בכלל מטאפורה לחיים, ואולי אי אפשר לפצח את הסוד בעזרת מילים, צריך לעלות על אופניים ולהבין אותו תוך כדי דיווש.

1171 צפיות