http://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%91/190731637642996 שבילים ברשת

אומרים שהיה פה

סיפורים מתולדות משגב

כפר תעשייתי בגליל - תחילה

 

 

 

דבי פרלמן ובעלה אנדי עלו לארץ בשנת 1981 מברקלי קליפורניה. אנדי למד לדוקטוראט ביו פיסיקה וכאשר החלו לחשוב על עלייה לישראל ושמעו באותה העת הרצאה בחוג עליה של ברקלי, על רעיון חדש של רענן וייץ, להקים כפת"ים - כפר תעשייתים בגליל - ידעו שהם עולים. זה היה בשנת 1975-6 כאשר אלדד גיסין מהסוכנות הגיע לברקלי. בינתיים התארגן גרעין עולים בניו-יורק, בקליפורניה ובטורונטו  - קנדה שאנשיו הגיעו עד למושב עידן בערבה התיכונה. התהליך היה מהפכני מצד הסוכנות בו לקחו חלק  משפחות של ישראלים חוזרים לצד משפחות אמריקאיות שעשו עלייה.

 

דבי פרלמן מספרת על ההתחלה בישוב "שורשים".

"קודם כל, שנינו היינו בישראל קודם. אני הייתי כמעט שנתיים באוניברסיטה ושנה אחר כך עם בעלי בבית ספר כדורי. לימדנו קבוצה של אמריקאים שהיו בבית - ספר בשנה י"א. החלטנו שאנחנו רוצים להקים את המשפחה שלנו בישראל ולא בארצות הברית. ונכון, בעלי יכול לחפש באקדמיה עבודה וזה לא כל כך מתאים לו. הוא יותר אוהב לעשות והוא חשב שתעשיה יותר תתאים לו. מאוד אהבנו לגור בסביבת כפר. בבית ספר כדורי זה היה מאוד יפה אבל בלי לעבוד במקצוע זה לא שווה. 

הוא השקיע כל כך הרבה שנים בלימודים אז הוא רוצה להמשיך עם זה. זה גם מעניין אותו. גם אני למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל הזמן בעסקים והמשכתי לימודים במינהל עסקים, אז גם רציתי לעבוד בתעשייה ולא בחקלאות. שמענו את ההרצאה וזה נתן לנו את הרעיון שאפשר לשלב בין שני הדברים. 

התחלנו לחפש אנשים אחרים שרוצים להצטרף. בברקלי ובאזור סן פרנסיסקו יש קהילה מאוד גדולה של ישראלים, של סטודנטים. התחלנו לפרסם דרך ארגון הסטודנטים הישראלים, דרך "הילל", שזה ארגון הסטודנטים היהודים וברדיו וכל מיני אנשים שהכרנו, שחשבנו שיהיו מתאימים לזה. התחלנו לדבר עם אנשים, מה הם רוצים לעשות: אם הם רוצים ישוב, חלק מהעיר - יש כל מיני רעיונות שהציעו לנו לעשות. לקחת שכונה בעיר, להקים ישוב, מושב, קיבוץ - כל מיני. אחרי הרבה ישיבות והרבה חיפושים הגענו לרעיון של מושב שיתופי שניראה לנו שזה הדרך הכי מתאימה להתחיל תעשיה ולהתחיל  קהילה ביחד וגם אנשים אחרים אמרו שזה מתאים להם. 

בהתחלה גם היו כל מיני רווקים שרצו להצטרף אבל משראו שזה לא בדיוק בשבילם ו...לאט לאט הגענו לרעיון שהיה בסיס של מושב שיתופי".

אף אחד לא רצה קיבוץ. הכיוון היה קצת פחות שיתופי אבל בסוף החלטנו: יותר טוב אם זה יהיה שיתופי לפחות בהתחלה, כי אז אפשר להקים דברים ביחד

בהתחלה דיברו איתנו על רקפת. באנו ב- 1978 ב"פיילוט תור", ראינו את הר שכניה וראינו את רקפת, עלינו ברגל כי לא היה כביש והיה מאוד יפה. במנוף כבר התחילו לבנות וראינו את זה, ביעד ממש התחילו לבנות בתים וראינו את זה. ודיברנו עם המקימים של יעד אריק רז ועוד חברים. בקרנו בישובים בארץ: ניר עציון, נוה אילן,

באותה התקופה החליטו לקחת שטחים משטח תשע, שהיה של הצבא, ולתת  לישובים ואמרו לנו שיש  אפשרות לקחת אחד הישובים האלה, "שגב ח'", היום - שורשים. אנשי הסוכנות התקשרו אלינו ודרך הטלפון היינו צריכים להחליט אם לקחת "שגב ח'", או רקפת. בלי לראות, בלי תמונות, בלי וידאו, כלום. אמרו לנו שהנוף מפה הרבה יותר יפה וזה נכון. אמרו לנו שברקפת אי אפשר לתכנן בעצמנו את המקום, שזה שכנע את כולנו כי רצינו לתכנן בעצמנו את המקום. החלטנו על המקום, דרך הטלפון, לקחת "שגב ח'". תבינו שהאזור הזה היה פשוט חור. לא היה שום כביש, שום דרך להגיע. צריך היה למצוא את כפר שאעב, להיכנס לוואדי ועדיין יש את הכביש מהוואדי, להגיע לרגלי ההר ולעלות ברגל.. 

אמרו לנו: זה מקום מאוד יפה, הביאו תמונות, וראינו, והחלטנו שעשינו החלטה טובה ב1979 הגרעין ישב במולדת, עם עוד כמה משפחות שהצטרפו  מירושלים.

ב- 1.9.1980 עלינו לגוש שגב.

אי אפשר היה  עדיין  להגיע להר הזה. באזור הזה היה נהוג להקים מחנה זמני.

יעד היו למטה בחוות יסעור. אחריהם קורנית - הם היו היכן שעצמון היום, בקרוואנים. שכניה היו על יד קורנית . מנוף - הם היו בקליטה בכרמיאל ומשרד השיכון היו אחראים לבניה של ארבעים בתים בשכניה ועד שאנשי שכניה עלו על הקרקע, היו כתשע משפחות שלנו והסוכנות  אמרה: נחלק את הבתים: חצי יהיו של שכניה, חצי זמני שלכם ואנחנו היינו מהדיירים הראשונים בשכניה.  כשיהיו יותר מדי משפחות, אז אנחנו נפתור את הבעיה."  וכך  היה...  המחשבה של הסוכנות הייתה ששכניה תתפרק  כי היה גרעין מאוד חלש ואנחנו פשוט נקבל את שכניה. הם לא התעניינו... הם לא רצו לטפל בכל השיגעונות שלנו ואת התשתית לנוי הבסיסי תכנן אדריכל נוף מקבוצתנו. דבר ראשון שעשינו  זה לא היה כל כך לסדר את הבתים אלא לשתול עצים. היינו  אובססיביים  לגבי חיסכון במים. אולי קצת לפני הזמן שזה נכנס לכל המדינה ובמינימום של תחזוקה. אז לא ראו הרבה וורדים, לא דשא, אבל ראו הרבה רוזמרין, לבנדר, אלת המסטיק.

הסוכנות הביאה לנו קרוואנים כי בסופו של דבר לשכניה היו הרבה משפחות ולנו היו עשרים משפחות ולא היה די מקום.

מה שהיה חשוב לשכנאים היה אחרת לגמרי ממה שהיה חשוב לנו. רצינו לבנות תעשיה, רצינו לבנות קהילה עם בית כנסת קונסרבטיבי, עם אווירה, עם תרבות וזה לא היה העניין של שכניה. הם רצו באמת להיות ישוב קהילתי שכל אחד דואג לעצמו. חיים קהילתיים לא היו כל כך חשובים בשנים ההן לפחות. אנשים שם לא כל כך דיברו איתנו. אין לי חברים מאז בשכניה, אני מכירה אנשים, אני אגיד להם שלום, למרות שגרנו ביחד בשנים מאוד קשות, לא נעשינו חברים. נשארנו קבוצה נפרדת .

כשהגענו למקום, המכולת הייתה במנוף. להגיע למנוף ברגל - זה סיפור עם ילדים קטנים. צריכים אוטו. כמה רכבים היו? היינו מושב שיתופי. אמנם אישרנו לאנשים לקנות אוטו אבל כמעט לאף אחד לא היה. היה טנדר,  טבענו בבוץ, עדיין ירד גשם במרץ. זה היה שוק. הבתים, מה זה קרים! מה זה קרים! אחרי ארצות הברית, אפילו ניו-יורק, שהכל עם הסקה מרכזית וחם בבית ו... מגיעים לבית שפשוט, הקירות רטובים וקור כלבים . אי אפשר היה להתחמם. זה פשוט שוק לא נורמלי. לא קו טלפון. חוסר תקשורת שהיום קשה לדמיין. 2 קווי טלפון לכל הישוב.

הגענו לכאן  כ- 20  משפחות  ובנינו שלושים וחמישה בתים. 

בהתחלה היה לנו אולפן. אנשים התחילו  לעבוד במילואות ,ברגבה ובקרן קיימת יערנות.

עברנו לשורשים  בין ראש השנה ליום כיפור 1985.    

על המפעלים המשותפים

ראשון היה: "יוני-גן" שזה קרה במקרה. מישהו מבית הכנסת שלנו היה לו חברה בארצות הברית שמייצרת מכשיר רפואי אלקטרוני לזרימת הדם עם דופלר ובעלי היה עסוק למעשה בלהקים את זה. היו עוד כמה אנשים שעסקו באלקטרוניקה.

הסוכנות - היינו הולכים לסוכנות, והם אמרו: זה לא עגבניות! 

הם פשוט לא הבינו כלום, כלום, כלום! אבל הם כן נתנו לנו כספים.

הפרוייקט השני היה של דני קריגלר מהאוניברסיטה העברית. מכשיר שמודד שדה ראיה. זה חשוב לטייסים. ענף אחר - תרגום מאמרי יהדות. : הפרויקט הראשון של משרד הקליטה היה איזה מדריך לעולה בעברית.

הקמנו מכון גידול דגי נוי. נסינו הרבה הרבה דברים. וגם מרכז לסמינרים חינוכים.

היה מפעל שנקרא: אס.אר.די. מדיקל, שפיתח מכשירים רפואיים.

היה כביש

בהתחלה בנו את הכביש ממשגב עד פה ובנו את שורשים ורק אז המשיכו לכרמיאל. בשנת 1986 אני חושבת שהם גמרו את הכל.    

עכו הייתה יותר קרובה מכרמיאל. תחשבו על זה. עכו זה "יותר קרוב".  

 

מהמושב השיתופי ומהקונסרבטיביות מה נשאר?

אנחנו היינו חלוצים גם בזה. היינו אחד הישובים הראשונים לפרק את השיתופיות בשנת 1992. 

הקונסרבטיביות?  - זה נשאר עד היום הזה. זה נשאר די באותו מקום עד היום הזה. כי הנושא הזה תמיד היה די פתוח. לא סגרנו את הישוב אף פעם בשבת. אנשים יכלו להיכנס ולצאת.

בית הכנסת הוא מרכז בישוב.  הוא במועדון. אפשר לסגור את הוילון מעל ארון הקודש - אז זה מועדון, או לפתוח - וזה בית כנסת. אני חושבת שזה אומר משהו גם כן  שזה חלק מהישוב. שזה לא במקום רחוק. יש כאלה ששומרים יותר ויש כאלה ששומרים פחות. כל אחד מוזמן מתי שהוא רוצה  להצטרף ולהיות חלק מזה. רבנים. אחד למד להיות רב רפורמי, והוא הפך להיות רב קונסרבטיבי, יש רב שעובד בכלל בכתיבה טכנית ורב שבאמת מלווה הרבה מהדברים בישוב הוא אחראי על מרכז סמינרים ונופש. מקום לפעילות חינוכית דבר שהקמנו בזמן השיתופיות והוא קנה את הזכויות מהמושב השיתופי.

הוא נותן שעורים בחגים והרבה אנשים באים כי זה  מאוד מעניין. במקצועו הוא מחנך. אוהב לחנך אנשים. חינוך זה החיים שלו. לא להיות רב וכל העניין הזה.

בית הכנסת מסודר כך: כל אחד שיכול להיות חלק פעיל רושם את השם שלו ורושם מה הוא רוצה לעשות: שליח ציבור, לקרוא בתורה וכו', כולם מחלקים את זה. התלמידים שלנו לומדים בביה"ס במשגב. רבים פעילים בתנועת נוער של הקונסרבטיבים אפילו ממשפחות שהם לא שומרים כל כך. 

כל הילדים, בנים ובנות, כמעט בלי יוצא מן הכלל עולים פה לתורה אם רוצים. בית כנסת מתפקד כמקום כינוס לקהילה ושמחות המשפחתיות האלה, כולם כמעט לוקחים חלק בזה. לומדים, עולים לתורה , יש פה כמה שהתעניינו והמשיכו עם הדברים האלה יותר. הם גם מדריכים בתנועה.

 

על השכנים בשעב

זה סיפור מאוד מעניין ודווקא קצת אופטימי אפילו בימים אלה. כשעברנו לפה, אני חושבת לפני שעברנו, המזכירה כן נפגשה עם ראש הכפר וקצת דיברו איתו אבל לא היה לנו קשר. בט"ו בשבט ראשון שהיינו פה, אני הייתי המזכירה של הישוב ושהיתי בחוץ עם הילדים. זה היה בשבת והיה בית כנסת ולא שתלנו עצים כי זה שבת, אבל תכננו איזה מסיבה קטנה עם פירות יבשים וכו'.  פתאום שמענו שירה מהרחוב, בקול גדול של ילדים ולא הבנו מה קורה. אז אני והרב"ש של הישוב הלכנו לראות מי זה ואילו היה הילדים של שאעב עם המורים שלהם, כי בשבת הם כן לומדים ומנהל בית הספר והם באו ואמרו: אנחנו יודעים שזה ט"ו בשבט וזה חג של שלום, של נטיעת עצים ובאנו לברך אתכם שעברתם לפה ולהגיד לכם: ברוכים הבאים. ואיפה הייתם מראש השנה? למה כשעברתם לא באתם אלינו? ורצינו לשתול עצים איתכם. אז הסברנו שלא שותלים עצים, אבל עשינו מסיבה גדולה. שרנו קצת שירים ביחד ונסינו לדעת איזה שירים אפשר... שכולם מכירים. זה היה קצת קשה. הילדים לא כל כך דיברו עברית כי הם היו קטנים אבל איך שהוא זה יצר קשר עם שאעב. מאז החלטנו שכן, אנחנו דווקא כן רוצים קשר איתם ואני חושבת שהדבר הראשון שעשינו שהיו מבוגרים שרצו ללמוד ערבית והיה מורה שרצה ללמד, אז הוא היה בא לפה ללמד ערבית בערב. כשהיה  לנו קשר אמרנו: בואו נתחיל איזה חוגים ביחד לילדים, שיכירו אחד את השני. בסופו של דבר הקימו את ארגון "שמש", שזה  מהאותיות: שאעב, משגב, שורשים.

זה היה הקשר הראשון של האזור עם הישובים הערבים. בהתחלה זה היה רק מחנה קיץ משותף  וזה עדיין נמשך והתקיים גם בשנה שעברה שבו היו מעורבים הרבה אנשים."

.


קטעים נבחרים וערוכים מראיון שנערך ב- 2.10.2002 בבית יגאל אלון

בו התראיינו גם פיליס ספרן ודודו קורן/ מראיינים תמר לוי, גיא פורת .                 

תודה לדבי פרלמן על נכונותה לשתף אותנו בסיפור העלייה לקרקע של הישוב "שורשים".  

חג שמח לכל בית "שורשים" /  אסתי סלע/מרץ 2009

נשמח לקבל  תגובות ותמונות מהימים ההם.

 

 

 

1295 צפיות
תגובה אחרונה ב-03/11/2011 13:59:48 מאת ברוך בר-שלו