http://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%91/190731637642996 שבילים ברשת

יומן המועצה

נושאים על הפרק - משולחן המועצה

נאום יום הזיכרון – בית העלמין אפריל 2018

 

משפחות יקרות, אורחים נכבדים, חברים ותושבי משגב,

 

"כל עוד קיים בנו הזיכרון אנו חיים, וכל עוד אנו זוכרים את המתים גם הם חיים. גופם אמנם מת, אולם רוחם חיה, זיכרונם בקרבנו הוא המשך החיים. אנשים אלו ציוו לנו בדמם את צו הזכירה. הזיכרון הוא המשך החיים. המוות האמיתי, המוות הרוחני, הוא השכיחה." (הרב יואל בן-נון, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים)

 

בתקופה הזו של השנה אני שומע וקורא רבות על השכול, מנסה להבין איך נכון להתמודד ומה הדרך לתמוך. הסופר משה שמיר כתב:

 

"האבל והכאב אין להם ימים ואין להם שעות. הם חותרים וחופרים בתוך הנשמה יומם ולילה, הם מתאזרחים בתוך חיינו – הפרטיים והציבוריים – ואין לנו לא מקום ולא זמן פנוי מהם, ואף על פי כן, רואים אנו זאת כחובה אישית – כמו גם כהכרח לאומי – לא להתמכר להם עד כדי כניעה והתבטלות, עד כדי שלילת החיים, היצירה, המשך הקיום. מות יקירינו איננו גורר אחריו את מותנו – אלא עושה את חיינו לאחרים. הם עמוקים יותר, רציניים יותר, נתונים יותר לחובה ולאחריות, ומעל לכל : הם פנימיים יותר."

 

בבית העלמין הקטן והצעיר של משגב טמונים 19- חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה וביום הזה אנו מתייחדים עימם ועם משפחותיהם ועם חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ברחבי הארץ.

לכמה שעות אנחנו מניחים הצידה קונפליקטים ומחלוקות ונותנים לצעיף של אחווה וסולידריות לעטוף ולאחד את כולנו לרקמה אנושית אחת חיה. 

 

זה לא יום קדוש ומצוות דתיות לא חלות עליו, ובכל זאת זו אחת הפרות הקדושות האחרונות שנשארו לנו. אולי מפני שהצער מאחד. בצער ובאובדן כולנו דומים, כולנו אמפטיים, אנושיים, מזדהים.

 

ואולי אפשר לשאוב השראה מהרגעים האנושיים האלה ולקחת אותם אתנו לכל ימות השנה. לתת לצער ולתושייה האימהית בכל השנים להוביל אותנו למחוזות טובים יותר, החל מרחל אמנו ועד לתנועות האימהות בכל הזמנים ובכל הארצות. 

 

אני רוצה להקריא לכם כמה שורות שכתבה אם שכולה ומשוררת ייחודית - רעיה הרניק, אמו של רס"ן גוני הרניק,  מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על מוצב הבופור בתחילתו של מבצע שלום הגליל

 

עַכְשָׁו אַתָּה נָח סוֹף סוֹף

בְּנִי הֶעָיֵף חֲסַר הַמְּנוּחָה.

כְּתֵפֶיךָ הָרְחָבוֹת הוֹלְכוֹת וְצָרוֹת

כְּמִדּוֹת הָאָרוֹן וְהָאֲדָמָה.

 

עַכְשָׁו אַתָּה בָּטוּחַ לְבַסּוֹף

בְּנִי הַיָּפֶה, רְדוּף הַסַּכָּנוֹת.

רַגְלֶיךָ הוֹלְכוֹת וּמִתְיַשְּׁרוֹת,

גּוּפְךָ מוּגָן בְּתוֹךְ הָאֲדָמוֹת

שֶׁאֶת גְּבוּלָן חָרַצְתָּ בְּרִיצָה

בְּלֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה, בִּנְשִׂיאַת

אֲלוּנְקוֹת, מַקְלְעִים, מַרְגֵּמוֹת.

 

הָאָרֶץ שֶׁאָהַבְתָּ מַפְנָה רֹאשָׁהּ,

אֲבָל אוּלַי הָאֲדָמָה מְחַבֶּקֶת אוֹתְךָ

וּפֶרַח אוּלַי יִנְבֹּט מִדִּמְעָה.

 

דברים השתנו לאורך 70 השנים. מדמות הלוחם הקשוח והמחוספס, שלעולם אינו מזיל דמעה - שניסו לטפח במדינה הזו בראשית דרכה, לחיילים שהם 'הילדים של כולנו'. אפשר לבקר את זה ואפשר לקבל את זה, אבל זה חלק מתהליך תרבותי רחב שעובר על החברה הישראלית.

 

גם אופי ההנצחה הולך ומשתנה בשבעים השנים. מחומרים קשים – כאנדרטות ברזל ואבן – למפעלים חברתיים ותרבותיים ולאתרי אינטרנט עמוסי סיפורים אישיים ותמונות - הכול רך וקרוב כל כך. ואנחנו למדים שדווקא לרכות הזו יש עוצמה משלה. עוצמת הרוך, הרגישות וההומניות. 

 

בהתמודדות עם האובדן הוקמו במשגב לאורך השנים מפעלי הנצחה רבים. מקומות מפגש יפהפיים והומי חיים, מסעות אופניים ומרוצים, פינות חמד בישובים ובטבע ועוד. בספרית משגב הקמנו חדר הנצחה שתוכלו לבקר בו ולהתייחד עם זכר הנופלים. בכל המקומות הללו נושבת רוח של שלום ומאור פנים, של בית פתוח ומזמין לכולם, מתוך הרקע הטראגי שממנו קמו צמח חיוך. אולי אפילו תקווה. 

 

העולם סביבנו גועש ורועש, ואנחנו כאן, אי של שפיות ויציבות. אי של תקווה וחיים. כעם אנו מקדשים את החיים, כאומה אנו מתאבלים על בנינו שנתנו את היקר מכל שנוכל להמשיך ולחיות ולהיות ראויים.

 

 

חברים יקרים, 

 

מי יתן ונזכה לכתת חרבותינו לאתים ולצאת ממעגל הדמים. 

מי יתן ולא יתווספו עוד שמות צעירים למצבת השכול שלנו.

 

משפחות יקרות – מי יתן ולא תדעו עוד צער.

 

אני כאן כדי לעמוד לצדכן, לחבק אתכן, ולזכור.

 

4941 צפיות